אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' קשרים הפקות והוצאה לאור (1993) בע"מ ואח'

בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' קשרים הפקות והוצאה לאור (1993) בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 18/07/2011 | גרסת הדפסה
תא"ק
בית משפט השלום ירושלים
52668-01-11
18/07/2011
בפני השופט:
בן שלו

- נגד -
התובע:
בנק דיסקונט לישראל בע"מ
הנתבע:
1. קשרים הפקות והוצאה לאור (1993) בע"מ
2. דוד זילברשלג
3. רבקה זילברשלג

החלטה

בפני בקשת רשות להתגונן מפני תביעת המשיב. עסקינן בתביעה על סך 678,341 ₪ (נכון למועד הגשתה), שהוגשה כנגד הנתבעים, תאגיד ושני בעלי עניין נטענים בו (נתבע 2 ונתבעת 3).

על פי כתב התביעה, ביום 24.10.04 כרתה נתבעת 1 הסכם הלוואה על סך 1,090,000 ₪ שנועד לפריסת חובותיה לתובע (להלן: "הסכם ההלוואה" ו:"הלוואת ההסדר"). לצד זאת, כרתו נתבעת 1 ונתבע 2 הסדר פריסת חובות במסגרתו הוסכם, כי נתבעת 1 היא שתפרע את חובו האישי של נתבע 2 לתובע (שעמד נכון לאותה העת על סך נומינלי מצטבר של 273,913 ₪) באמצעות צירופו לחובה, בחשבונה, וכי חוב זה אף הוא ייפרע באמצעות הלוואת ההסדר (להלן: "ההסכם הנוסף"). הואיל והנתבעת 1 לא עמדה בתנאי הסכם ההלוואה, הוגשה התביעה, במסגרתה נתבעו גם נתבעים 2 ו -3 (בעלי עניין אשר חתמו עוד בשנת 2002 על כתב ערבות שצורף לתביעה) כערבים לחוב הנתבעת.

ביום 2.3.11 הוגשה בקשת הרשות להגן מטעם הנתבעים, אשר נתמכה בתצהירה של נתבעת 3 בלבד ובהעתק מכתב פניה נושא תאריך 28.2.11 לב"כ התובע בבקשה לקבל מסמכים שונים (וכפי שאראה להלן, ככל הנראה לא בכדי).

הטענה העיקרית (ובמידה רבה, היחידה) שמצינו בתצהירה של נתבעת 3, הינה כי נתבע 2 לא היה מוסמך לכרות מטעמה של נתבעת 1 את הסכם ההלוואה ואף לא את ההסכם הנוסף. טענה זו, כפי הנראה, נטענה ביחס לנתבעת 1 ו -3 בלבד אולם ממילא, לא נשמעה כל גרסה עובדתית מטעמו של נתבע 2. בנוסף, טענו המבקשים כי הם "שומרים על זכותם" להגיש תצהיר משלים וחוות דעת בנקאית במידת הצורך, לכשיקבלו מסמכים מתאימים מן התובע.

במהלך הדיון שנקבע במעמד הצדדים, נחקרה נתבעת 3 על תצהירה. במסגרת החקירה הציג לה ב"כ התובע מסמכים של הנתבעת 1 עצמה, מהם עולה במפורש, כי נתבע 2 הוסמך לפעול בשם נתבעת 1. על קיומם של המסמכים לא חלקו נתבעת 3 ובא-כוחה והם הוגשו. הכוונה למסמכים הבאים: פרוטוקול אסיפה כללית של הנתבעת 1 מיום 22.7.01, ולפיה נקבע במפורש, ביחס לחשבון הבנק נשוא התביעה, כי "... חתימת מורשה החתימה (הנתבע 2 – ב.ש) בצירוף חותמת החברה, תחייב ותזכה את החברה לכל דבר ועניין..." (ת/1) ; הודעת נתבעת 1 לתובע מיום 23.12.01 על אודות הסמכתו של נתבע 2 לחתום בשם הנתבעת 1 ולפיה, בין היתר, בוטל מינויו של מורשה החתימה הקודם בחשבון ונקבע במפורש כי נתבע 2 יהא מוסמך "...להגיע עם הבנק לידי כל סיכום והסכם ולחתום בשם התאגיד על כל טופס, מסמך, בקשה, הסכם והתחייבות..." וכן "... לסדר עם הבנק ולקבל הלוואות, אשראים, מפרעות, מקדמות ומשיכות יתר, עם או בלי בטוחות בכל תנאי שהוא..." (ת/2 – ראו בפסקות 2.א. ו – 2.ב.5) ; דו"ח שנתי של הנתבעת 1 הימנו עולה במפורש כי נתבע 2 מונה לשמש כדירקטור אצל נתבעת 1 עוד ביום 13.3.01 (ת/3).

בחקירתה, כאמור, לא חלקה נתבעת 3 על תוכנם של המסמכים, אולם חזרה על טענותיה לפיה נתבע 3 חרג מסמכותו בעצם נטילת הלוואת ההסדר עצמה.

לאחר שעיינתי בכלל כתבי הטענות ושמעתי את הצדדים שבפני, שוכנעתי, כי דין בקשת הרשות להתגונן להידחות בעיקרה, בין היתר מנימוקי התובע בסיכומיו.

די בכך שנתבע 2, הוא-הוא הגורם המרכזי שלכל הפחות נטל חלק בכריתת הסכם ההלוואה וההסכם השני, לא הגיש כל תצהיר מטעמו ולא מסר כל גרסה עובדתית, בכדי להוביל לדחיית בקשת הרשות להתגונן מטעמו.

בנוסף, יש בכך כדי להטיל צל כבד על הגנתן האפשרית של נתבעות 1 ו -3, כפי שעוד אפרט להלן.

בפירוט המסמכים שהציג התובע, שעל אמיתותם, כשלעצמם, לא חלקה הנתבעת 3, ולפיהן עולה כי במועדים הרלוונטיים נתבע 2 – ולא אחר – היה המורשה מטעם נתבעת 1 לביצוע פעולות בחשבון (ללא הגבלה אמיתית) יש כדי להבהיר, כי טענתן המרכזית של נתבעות 1 ו -3 באשר לכריתת הסכם ההלוואה וההסכם השני תוך חריגה מההרשאה שניתנה לנתבע 2, תלויה על בלימה, וזאת בלשון המעטה. זאת במיוחד, שעה שבבקשה עצמה הסתירו הנתבעים את מלוא המידע הקשור עם הסמכתו של נתבע 2, כעולה מהראיות שהציג התובע, לפעול באופן מלא בחשבונות הנתבעת 1. מידע, אשר מזים את טענות הנתבעת 3 באופן מפורש והלכה למעשה מוביל לקריסת גרסתה, כפי שהובאה בתצהיר.

אמנם, אין מניעה כי בשלב בקשת הרשות להתגונן תועלה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. אולם על הטענה להיות ברורה ומפורטת ואין די בטענה סתמית כדי לשמש כהגנה אפשרית שעל יסודה תינתן רשות להגן. המבקשות כלל לא הציגו את המידע (שחזקה שהיה ברשותן) על הסמכתו של נתבע 2 לפעול בשם נתבעת 1. כל שהשיבה נתבעת 3 בחקירתה הנגדית לאחר שעומתה עם מכלול המסמכים שסתרו את הטענות שטענה בתצהירה, היה טענה סתמית בדבר היעדר רשות ליטול את ההלוואה, ללא כל התמודדות אמיתית – לא בבקשה עצמה, לא בחקירה הנגדית ולא בסיכומים – באשר לנסיבות עריכת המסמכים שהציג התובע ואשר הצביעו על ההרשאות הנרחבות שניתנו לפעולות נתבע 2 בשם נתבעת 1, פירושן והשלכתן על טענות המבקשים. בנסיבות אלה, אין בטענה הרפה שהוסיפה להיטען גם בחקירה הנגדית ואשר נסתרה, מניה וביה, באסמכתאות שהציג התובע, כדי לשמש הגנה אפשרית מפני התביעה.

כפועל יוצא, לא ראיתי כיצד טענת נתבעות 1 ו -3 שפורטה לעיל עשויה להצמיח להם הגנה כנגד התביעה במלואה, שעה שלכל הפחות במערכת היחסים שבין התובע ובין הנתבעת 1 מוסמך היה נתבע 2 לפעול בחשבון, לרבות על דרך ההסכמים שנכרתו.

אין בכך כדי לקבוע, כי אין קנויה לנתבעת 3 ו/או לנתבעת 1 אפשרות לנסות ולמצות את זכויותיהן כנגד נתבע 2 עקב פעולותיו כבעל תפקיד ו/או בעל עניין אצל נתבעת 1. אולם שעה שכבר בשלב הדיוני שבפני עולה, כי לכל הפחות היה מוסמך נתבע 2 לפעול באופן נרחב ביותר בשם נתבעת 1 לרבות על דרך התקשרות בהסכמים עם התובע, אין באפשרות (ולו רחוקה) לפיהן יידרש בעתיד אחד הנתבעים לשפות או לפצות את רעיו, כדי להעניק למי מהם הגנה מפני התביעה.

כאמור לעיל, אף לא ראיתי שנטענה בתצהיר טענה של ממש כנגד החוב עצמו או כנגד עצם מתן הערבות לחוב (למעט הטענה בדבר היעדר ההסמכה באשר לכריתת ההסכם הנוסף). ודוק: במיוחד בנסיבות בהן לוז טענת הנתבעות 1 ו -3 המשתמעת באשר לערבותן ולחוב נשענת על טענת היעדר הסמכות שנידונה לעיל, שעה שלא נטענה כל טענה קונקרטית אחרת כנגד עצם מתן ערבותם של נתבעים 2 ו -3 לחובות נתבעת 1, והואיל ונתבעים אלה אינם חולקים על עצם ערבותם, לא הציגו הנתבעים כל הגנה אפשרית אחרת מפני התביעה.

הלכה למעשה, הנתבעים אף לא טענו כל טענה עניינית בקשר עם גובה החוב, פירוטו או עם התשלומים ששולמו בפועל, ואין הם חולקים על כך שמטרת הסכם ההלוואה, כשלעצמו, נועדה לשם פריסת חוב קודם (שעיקרו ממילא היה חוב נתבעת 1 לתובע). כל שמצינו בתצהיר נתבעת 3 היה אזכור העובדה, שביום 28.2.11 התבקש התובע להמציא מסמכים. טענה זו לא נזכרה בסיכומי הנתבעים וכטענת ב"כ התובע בסיכומיו, יש להניח שזנחוה. אולם ממילא, ולמעלה מן הצורך, מן התצהיר (וגם מהפניה הכתובה עצמה) לא ניתן להבין ולו ראשיתה של טענת הגנה כנגד החוב עצמו.

הגם שהטענה בדבר המצאת המסמכים נזנחה, כאמור, בסיכומים, גם לגופה אין בה ממש, בנסיבות העניין שבפני. על מנת שתצמח חובה להמציא למבקשים מסמכים, על דרישתם לעמוד, בין היתר, בדרישה שהמסמכים הללו יהיו אמנם רלוונטיים לטענת הגנה. אין מקום להעמיד דרישה להמצאת מסמכים שלא נתמכת בתכלית מסוימת. שעה שלא מהתצהיר ואף לא מהדברים שנטענו בדיון עולה ולו ראשיתה של טענת הגנה אפשרית כנגד החוב – כולו או מקצתו - לא יכולה לעמוד למבקשים הדרישה לקבל מסמכים כטעם מספיק ועצמאי למתן רשות להתגונן בכל הקשור עם סכומו של החוב. זאת ועוד, ומכל מקום, למבקש רשות להתגונן אין זכות קנויה להגיש תצהיר משלים, ואין די ב"שמירת הזכות" להגשתו באופן חד צדדי על מנת להקנות למבקש, שלא ציין ולו ראשיתה של טענת הגנה קונקרטית לעניין פירוט החוב נכון להגשת התביעה או להרכבו, רשות להגיש תצהיר משלים, "על החלק", מבלי שנושאו או תכניו המשוערים יובהרו, ולו מעט מזער (לעניין זה השוו: ע"א 464/62 מרכז לפירות וירקות בע"מ נ' ברמץ, פ"ד יז 999).

בסיכומי המבקשים עלתה בתמצית טענה נוספת, ולפיה דווקא חובו של נתבע 2 למשיבה הוא החוב העיקרי שלא נפרע. ממילא שעה שטענה זו כרוכה בטענות הקשורות עם ההרשאה הנטענת לנתבע 2 לפעול בחשבון הנתבעת 1, הרי שככל טענת היעדר ההרשאה איננה יכולה לשמש כהגנה אפשרית, יקשה על הטענה הנוספת לבסס הגנה עצמאית מפני התביעה. אול הלכה למעשה, טענה סתמית זו לא הובהרה בכל דרך ולא ראיתי עילה ליתן על יסודה רשות להגן שעה שהיא לא פורטה. זאת במיוחד בהתחשב בכך שעל פני הדברים ממילא, שעה שנתבעת 3 ערבה לחובות נתבעת 1, למצער משמשת ערבות זו כהתחייבות לשיפוי המשיבה עצמה (השוו: סעיף 16 לחוק הערבות, התשכ"ח – 1968).

טענה נוספת, שנטענה בתצהיר שצורף בתמציתיות רבה, היתה, כי עקב רשלנות המשיבה נגרם לנתבעת 3 נזק כדי מלוא החוב הנטען. טענה זו נטענה ללא כל פירוט ואין בה, כפי שנטענה, כדי לשמש ולו הגנה אפשרית דחוקה מפני התביעה (השוו, בין היתר: ע"א 431/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מג (2) 362).

כפועל יוצא מכלל האמור לעיל, שוכנעתי כי הגנתן האפשרית של הנתבעות 1 ו – 3 קלושה ביותר והלכה למעשה איננה מצדיקה מתן רשות להתגונן. יחד עם זאת, משיקולי חסד ועל מנת שלא לחסום באופן מוחלט את יומן של הנתבעות בפני הערכאה הדיונית, תינתן לנתבעות 1 ו -– 3 רשות להתגונן ככל שיפקידו בבית המשפט סך כולל של 300,000 ₪ תוך 45 יום. ימי הפגרה יבואו במניין. ככל שהסכום הנ"ל לא יופקד, תידחה בקשת הרשות להתגונן מטעמן.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ