אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בני חסן שמייה להשקעות בע"מ נ' מועצה מקומית כפר מנדא

בני חסן שמייה להשקעות בע"מ נ' מועצה מקומית כפר מנדא

תאריך פרסום : 30/03/2011 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום עכו
423-04-08
18/03/2011
בפני השופט:
אברהים בולוס

- נגד -
התובע:
בני חסן שמייה להשקעות בע"מ
הנתבע:
מועצה מקומית כפר מנדא
פסק-דין

פסק דין

לפניי תביעה כספית שבגדרה התובעת עתרה לחיובה של הנתבעת בתשלום סך של 278,400 ₪, בהסתמכה על הוראת תשלום שהונפקה ע"י הנתבעת, והופנתה לאוצר השלטון המקומי.

רקע וטענות הצדדים,

כנטען בכתב התביעה, הנתבעת מסרה לתובעת הוראת תשלום בלתי חוזרת, שבמסגרתה הורתה לאוצר השלטון המקומי להעביר לתובעת (ב-8 תשלומים) סך כולל של 250,000 ₪. הוראה זו שהוצגה לפירעון לא כובדה ועד כה, כך נטען בכתב התביעה, הנתבעת לא ראתה למלא אחר התחייבותה.

יודגש כי בגוף ההוראה צוין שהינה בלתי חוזרת וגם לא ניתנת להסבה לאחר, אלא הגורם היחידי שיכול לפרוע הוראה זו הוא המוטב בלבד שהינו התובעת.

הוראה זו גם הוכפפה למספר תנאים שקיבלו ביטוי בסע' 2 להוראה עצמה. בין היתר, נכתב שההעברה והתשלום יבוצעו רק מיתרת הזכות שתהיה לנתבעת במועד הפירעון. עוד צוין, שהוראה זו לא תכובד בקיומן של זכויות אחרות, כגון עיקול, המחאת זכות, או הוראות הקודמות בזמן.

חרף העובדה שהוראה זו לא כובדה, הנתבעת בדעה שאינה חייבת מאומה לתובעת. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי התקשרה בעבר עם חברה בשם ע.י.ר בע"מ ( להלן: חברת עיר), אשר סיפקה לנתבעת באותם הזמנים שירותי איסוף אשפה. הנתבעת הייתה חייבת לחברת עיר כספים, ולבקשתה של האחרונה היא הנפיקה הוראת תשלום בלתי חוזרת לתובעת. אלא מאי, באותו היום, 16.3.06, הונפקו בטעות שתי הוראות תשלום דומות, זו שבה עסקינן, כן הוראה נוספת שעותק הימנה צורף לבקשת הרשות להתגונן ואשר שולמה במלואה. ההבדל בין ההוראה ששולמה לזו מושא דיוננו הינו בשמו של המוטב, כאשר בהוראה השנייה הנפרע הינה חברת בני חסן שמייה לבניין 1993 בע"מ.

עוד נטען ע"י הנתבעת, שאמנם הסיבה הישירה לאי פירעון ההוראה נעוצה בעובדה שחותמת הנתבעת לא הוטבעה על הוראה זו, אך אין הדבר שולל את טענתה כי תביעה זו מבוססת על ניסיון להוצאת כספים במרמה. הדבר נכון, בייחוד שעה שידוע למנהלי חברת עיר וגם למנהלי התובעת, שהינם קרובי משפחה מדרגה ראשונה, כי בזמן הנפקת הוראות התשלום חובה של הנתבעת לחברת עיר היה נמוך בהרבה מהחיבור של סכומי ההוראות.

התובעת הגיבה לסיכומי הנתבעת בהדגישה כי מר' שינאוי שהעיד מטעם הנתבעת ואשר שימש באותם זמנים כגזברה, מסר כי שתי ההוראות נתנו בו זמנית, הופנו לחברות שונות, כן הודה בכך שחובה של הנתבעת לחברת עיר ביום מסירת ההוראות דווקא עלה על סכום שתי ההוראות. דברים אלה, כך סבורה התובעת, שומטים את הקרקע מתחת לטיעוני הנתבעת.

עוד הוסיפה התובעת וטענה כי, החיוב של הנתבעת כלפי התובעת הינו חיוב עצמאי שאינו תלוי בחובה של הנתבעת כלפי חברת עיר, על כן גם אם טענתה העובדתית של הנתבעת כי לא הייתה חייבת אותם סכומים שקיבלו ביטוי בהוראה לחברת עיר תתקבל, אין הדבר פוטר אותה מקיום התתחייבותה כפי הוראת התשלום.

דיון והכרעה.

המחלוקת הראשונה שהתגלעה בין הצדדים נוגעת לשאלת עצמאותה של הוראת התשלום. הווי אומר, האם הוראה זו כפופה לעסקת היסוד שהינה המקור לזכות שהומחתה, או שמא הוראה זו מקימה התחייבות עצמאית, בלתי תלויה ושאינה כפופה לטענות ההגנה שיש לנתבעת כלפי חברת עיר הממחה.

כפי שציינתי, סלע המחלוקת סב סביב הוראת התשלום והשאלה האם נכון לכרוך את ההוראה בהסכם ההמחאה. להכרעה במחלוקת זו חשיבות רבה משום השלכתה הישירה על הטענות שהנתבעת רשאית להפנות לתובעת. הרי באם בפנינו התחייבות עצמאית, הנתבעת מושתקת ואין היא יכולה להפנות לתובעת אף לא טענה אחת מאלה הנוגעות למקור זכותו של הממחה. הדבר שונה שעה שהנתבעת חופשיה לטעון כל טענותיה ביחס לעסקת היסוד גם במסגרת מערכת היחסים שבינה לבין התובעת.

לפני שאכנס לעובי הקורה ואבחן מחלוקת זו, ראיתי תחילה להביא מושכלות יסוד בכל הנוגע להמחאת הזכות, סוגיה העומדת במוקד הסכסוך בו עסקינן. המחאה זכות ( להלן: ההמחאה), משמעה העברה של זכות לאחר שמביאה לחילופי נושים ביחס לאותו חייב . ההמחאה לא גורמת לפקיעת הזכות, לא משנה מאופיה אלא רק משנה את זהותו של הנושה ( ראו, המחאת חיובים, שלום לרנר, 2002, עמ' 46 ( להלן: לרנר). משום שתוקפה של ההמחאה אינו כפוף להסכמתו של החייב, הרי לאחרון יעמדו מלוא טענות ההגנה שהיו לו כלפי הממחה גם כלפי הנמחה ( סע' 2 א לחוק המאת חיובים). החייב, אם כך, רשאי להעלות כל טענת הגנה הנוגעת להתקשרות מושא הזכות הנמחית, גם אם טענות ההגנה התגבשו אחרי ההמחאה. הדבר שונה ביחס לטענות הגנה הנובעות מעסקאות אחרות שנרקמו עם הממחה, ביחס לטענות אלו החייב רשאי להפנותן לנמחה באם התגבשו לפני מועד ההמחאה( ראו, לרנר עמ' 327).

עובר לעריכת הוראת התשלום בה עסקינן, סביר להניח וכך גם עולה מחומר הראיות, שהן התובעת וגם חברת עיר הגיעו לידי הסכמה לפיה האחרונה תמחה את זכותה כלפי הנתבעת לתובעת, למרות שלא קיים מסמך מפורש שמתעד הסכמה זו וחתום על-ידי שני הצדדים. בהקשר זה יודגש כי, הסכם המחאה יכול להתגבש בין הממחה לנמחה בע"פ, בהתנהגות, ולאו דווקא בכתב ובלבד שיוכח קיומו של מפגש רצונות בין הממחה לנמחה לעניין העברת הקניין בזכות (ראו, ע"א 599/89 בנק המזרחי המאוחד נ' חגי פאר רו"ח כונס נכסים, פ"ד מה(4) 870, 874).

אני סבור, אם כך, שבנסיבות קיים הסכם המחאה, כאשר מסקנתי זו מושתת על שלושה אדנים. הראשון, היות והוראת התשלום בלתי חוזרות דבר, כפי שנקבע, מלמד שלרוב קדם לה הסכם המחאה שנעשה לטובתו של צד שלישי ( ראו, לרנר, עמ' 133). והשני, מהעדויות שהובאו בפניי עולה כי אותה הוראת תשלום ניתנה על דעתה של חברת עיר ובהסכמת התובעת. השלישי, הנתבעת ראתה להגיש כראיה את נ/3 שהינו מכתב מיום 15.3.06 החתום ע"י חברת עיר ומופנה לנתבעת. נ/3 הוכתר " המחאת זכות בלתי חוזרת", ובגדרו חברת עיר דרשה מאת הנתבעת להעביר לתובעת סך של 250,000 ש"ח. אמנם, מכתב זה לא מהווה בפני עצמו הסכם המחאה משום שנערך ונחתם אך ע"י הממחה בלבד ללא מעורבותו של הנמחה, עם זאת, הודעה זו מצביעה ומעידה אודות התגבשותו בע"פ של הסכם ההמחאה. לאמור, אף שנ/3 לא מקים את כל יסודותיו של הסכם ההמחאה, אך בהחלט הוא תומך בקיומו ומהווה ראיה בעלת משקל המצביעה אודות העובדה שמסמך זה בא על רקע הסכם ההמחאה. ( ראו, ע"א 571/70 המפרקים של ניסן כץ קבלנים בע"מ נ' אוצר הקבלנים בע"מ ואח', פ"ד כו(1), עמ' 60, וע"א 48/75 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' גרינשטיין את בריל בע"מ, פ"ד לא(2) אעמ' 372).

כבר הדגשתי מקודם שהתגבשות הסכם ההמחאה אינו תלוי בעמדתו של החייב עצמו, על-כן בשלב ההודעה ועריכתה של הוראת התשלום ההמחאה כבר התגבשה לכדי הסכם מחייב. השלב הראשון, כאמור, שעומד מאחורי הוראת תשלום זו הינו קיומו של הסכם המחאה, ואילו השלב השני סב סביב הוצאת הסכם זה אל הפועל ( ראו, פר"ק (חי') 498/06 איסכור מחסנים לפלדה בע"מ נ' כרמים בעמק יזום, החלטה מיום 8.12.08). ביצועו של ההסכם, בניגוד לכריתתו, טעון שיתוף פעולה מצידה של הנתבעת שהינה החייבת, כאשר היא ראתה למלא אחר המחאת הזכות באמצעות הנפקת הוראת תשלום המופנית לאוצר השלטון המקומי, לפיה נדרש האחרון להעביר לתובעת סכום כסף כנקוב בהוראה.

חרף העובדה שברקע קיים הסכם המחאה שמקנה לנתבעת הזכות להעלות כל טענות ההגנה גם כלפי התובעת, הרי לנוכח ובהתבסס על הוראת התשלום שהונפקה ע"י הנתבעת לאחר עריכתו של ההסכם, הנתבעת גילתה ולו מכללא הסכמתה לוותר על טענות הגנה אלה ככל שהן מופנות לתובעת. בבואנו להכריע באם סכסוך זה כפוף לאותן טענות הגנה נכון לתת את הדעת לנוסח ההוראה וגם להסכמות הצדדים. האבחנה בדבר היותה של הוראה ספיציפית עצמאית, גם בקיומו של הסכם המחאה, הינה תוצר של הנסיבות המיוחדות האופפות את עריכת המסמך, לשונה של ההוראה והאם ניתן לקבוע שהצדדים כוונו בהוראה זו להעברת הקניין בזכות במנותק מההסכם ההמחאה המקורי ( ראו, לרנר עמ' 133). כך למשל, שעה שההוראה הינה בלתי חוזרת אזי לרוב מתחייבת המסקנה שהחייב ויתר על העלאת טענות ההגנה כלפי הנמחה ( ראו, ע"א 573/73 שמן תעשיות בע"מ נ' אי.אס.אל חברה לשירותי תעשיה בע"מ, פ"ד כח(2) 737, 745), או באם יחסי הממחה והחייב לא היוו חלק מהסייגים המפורטים בהוראה והשוללים את זכותו של המוטב להיפרע על פיה, גם אז למסקנה בדבר עצמאותה של ההוראה אחיזה של ממש בנוסח ההוראה (ראו, ת"א 11261/06 (ת"א) סונול ישראל ואח' נ עירית טירה , החלטה מיום 3.4.08). בענייננו, ההוראה הוכתרה במילים "הוראה בלתי חוזרת", כן על אף העובדה שבגוף ההוראה פורטו בהרחבה הסייגים אשר מפקיעים את זכותו של המוטב, הרי מערכת היחסים שבין חברת עיר-הממחה לבין הנתבעת-החייבת נפקדה כליל מהוראה זו. מאלה וגם מהעובדה שהנתבעת עצמה לא ראתה לפנות לתובעת, עובר להגשת תביעה זו, ולהודיעה כי ההוראה בטלה משום שלא קיימת אצלה כל יתרת זכות לחברת עיר הממחה, גם לא לאוצר השלטון המקומי לשם מניעת תשלומה של ההוראה, יש להסיק כי היא הנתבעת ראתה בהוראתה זו כהתחייבות עצמאית שאין בין קיומה לבין טענותיה כלפי חברת עיר ולא כלום.

יוצא אפוא, שהנתבעת מושתקת ואין היא רשאית להפנות טענותיה ביחסיה עם חברת עיר כלפי התובעת. אולם גם אם נלך כברת דרך לטובת הנתבעת ונאמץ את גישתה, הרי אותן הטענות בהן אוחזת הנתבעת לא הוכחו כלל ועיקר.

הנתבעת טוענת כי הוראה זו הוצאה ונחתמה בטעות, אלא שטענה זו לא מתיישבת עם העובדה ששתי ההוראות הוצאו בו זמנית לאחר שמולאו ונחתמו ע"י הגורמים המוסמכים, כפי דברי מר שינאוי גזברה של הנתבעת באותם זמנים ( עמ' 16, ש' 18-19). גם לא עם העובדה שכל אחת מההוראות הופנתה למוטב אחר.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ