אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בן יעקב ואח' נ' חליוה ואח'

בן יעקב ואח' נ' חליוה ואח'

תאריך פרסום : 08/08/2013 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום חדרה
16871-10-10
02/08/2013
בפני השופט:
קרן אניספלד

- נגד -
התובע:
1. אברהם בן יעקב
2. שרה חיה בן יעקב

הנתבע:
1. אליהו חליוה
2. רות חליוה

החלטה

החלטה זו ניתנת בשאלות המשפטיות שעליהן נסבה הגנת הנתבעים, בהמשך להחלטה שניתנה על כך ביום 11.3.2013 ולסיכומי הצדדים שהוגשו בשאלות הללו.

א.ההליך והצדדים לו

1.חלקה 19 בגוש 11298 הידועה גם כרחוב גאולים 48 בזכרון-יעקב רשומה במלואה בבעלות קרן קיימת לישראל (להלן הנכס). הנכס מחולק לשלוש חלקות-משנה: תת-חלקה 2, בה נתונות זכויות חכירה לבני-הזוג התובעים (להלן חלקת התובעים); תת-חלקה 1 שזכויות החכירה בה רשומת על-שם בני-הזוג הנתבעים (להלן חלקת הנתבעים); ותת-חלקה 3 שמתייחסת לרכוש המשותף (להלן הרכוש המשותף). שטחה הכולל של החלקה 742 מ"ר. לכל אחד מהצדדים מחצית הזכויות ברכוש המשותף. פרטים אלה נלמדים מנסח הרישום. הנסח צורף כנספח א' לכתב-התביעה ולתצהיר עדותם הראשית של התובעים. הנתבעים אינם חולקים על נכונות תוכנו [ראו למשל סעיף 4 לתצהיר עדותם הראשית של הנתבעים].

2.אין מחלוקת על כך שכל אחד מהצדדים מתגורר בבית שנבנה בחלקתו הוא. המחלוקת נסבה על אופן חלוקתו של הרכוש המשותף, באמצעות הגדר הבנויה בנכס (להלן הגדר). לטענת התובעים הוצבה הגדר באופן שמקנה לנתבעים חזקה ושימוש יחודיים בשטח אשר עולה על מחצית שטחו הכולל של הרכוש המשותף, והכול על חשבון התובעים ותוך גריעת אותו שטח מחלקם ברכוש המשותף (להלן שטח המריבה). על רקע זה הוגשה התביעה, בה עתרו התובעים להורות על סילוק ידם של הנתבעים משטח המריבה. לטענת התובעים, אשר נתמכה בחוות-דעת מומחה מטעמם, שטח המריבה בן 45 מ"ר. לנתבעים ניתנה רשות להתגונן נגד התובענה, אשר הוגשה בסדר דין מקוצר.

3.לאחר שהוגשו ראיות הצדדים – תצהיר התובעים מזה ותצהיר הנתבעים מזה – באו בעלי-הדין לידי הסכמה כי תחילה, כדי לייעל ולפשט את הבירור, תוכרענה השאלות המשפטיות שעליהן נסמכת הגנת הנתבעים; ככל שיימצא שלנתבעים עומדת הגנה לכאורית יקבע מועד לשמיעת עדים – כשהמחלוקת העובדתית בין הצדדים עומדת על מכונה למלוא רוחב היריעה [ראו החלטה מיום 11.3.2013]. על-פי החלטה זו הוגשה הסיכומים שלפני.

ב.דיון והכרעה בשאלות המשפטיות

הנתבעים אינם חולקים על זכותם הקניינית של התובעים במחצית הרכוש המשותף. טענתם היא שהם זכאים להחזיק ולהשתמש בחלק שעולה על מחצית שטחו של הרכוש המשותף מכמה טעמים: ראשית, מאחר שהסכמה על-אודות החלוקה הקיימת כיום בפועל הושגה זה מכבר, עוד בטרם רכשו התובעים את זכויותיהם בנכס, והסכמה זו מחייבת גם את התובעים; שנית, משום שהתובעים בהתנהגותם הכשירו את מיקום הגדר דהיום והסכימו למקום בו היא נמצאת באופן שמונע מהם לדרוש את שינוי מיקומה; לבסוף, מטעמי מניעות הנעוצים בדוקטרינת השיהוי ובעקרון תום-הלב [ראו הגדרת הפלוגתות בהחלטה הנ"ל מיום 11.3.2013].

הפן המשפטי של עילות ההגנה הללו ידון כעת. בתוך כך לא אדרש לטענות עובדתיות מן הטעם שההחלטה ניתנת במישור המשפטי-העקרוני וטרם שמיעת עדים; אין בהחלטה דנן כדי לקבוע ממצא בפגולתות עובדתיות השנויות בין הצדדים במחלוקת, לגביהן יתחוור שהן טעונות בירור.

1.הנתבעים רכשו את חלקם בנכס מעמידר. לטענתם, חלקת התובעים נרכשה תחילה על-ידי צד שלישי בשם צרויה. אותו צרויה מכר לימים את חלקו בנכס לאחר ומאותו אחר רכשו התובעים את חלקם בנכס דהיום. הוסיפו הנתבעים וטענו שבינם לבין צרויה הושגה בעבר הסכמה בדבר חלוקת הרכוש המשותף – חלוקה התואמת את תוואי הגדר – וכי התובעים כפופים להסכמה זו שהושגה וגובשה עוד בטרם רכשו את זכויותיהם בנכס.

למעשה גורסים הנתבעים כי בינם לבין צרויה גובשה הסכמה על-אודות חלוקת השימוש ברכוש המשותף במתווה שחרג מהחלוקה הקניינית השווה של מחצית הזכויות לכל צד, כפי שרשומה בפנקסי המקרקעין; הסכמה זו חלה, אליבא דנתבעים, גם על כל מי שרכש את הזכויות בתת-חלקה 2 אחרי צרויה – והתובעים בכלל זה.

אפילו היה במסמכים שהציגו הנתבעים כדי לבסס טענתם זו מן הצד העובדתי – דהיינו, כי המסמכים הללו כוללים הסכם לחלוקת שימוש ברכוש המשותף שגובש בינם לבין צרויה קודם למועד בו רכשו התובעים את זכויותיהם בנכס, או כי למצער המסמכים מעידים על הסכם כזה (ואיני קובעת כי כך הם פני הדברים), לא היה בכך כדי להעמיד לנתבעים הגנה כנגד התביעה. במה דברים אמורים?

סעיף 29(א) לחוק המקרקעין משמיענו כי "[...] הסכם בין השותפים בדבר ניהול המקרקעין המשותפים והשימוש בהם ובדבר זכויותיהם וחובותיהם בכל הנוגע למקרקעין (להלן - הסכם שיתוף) ניתן לרישום, ומשנרשם, כוחו יפה גם כלפי אדם שנעשה שותף לאחר מכן וכל אדם אחר". אין בנסח הרישום כל הערה על רישום הסכם שיתוף בין הנתבעים לבין צרויה או מאן דהוא שהחזיק בזכויות בתת-חלקה 2 קודם לתובעים. התובעים, שאינם צד להסכם השיתוף הנטען עם צרויה ואשר מהווים 'אדם שנעשה שותף לאחר מכן' לצרכי סעיף 29(א) לחוק המקרקעין, אינם עשויים להיות מחויבים באיזה שהוא אופן על-ידי הסכם שיתוף שנערך, אם וככל שנערך, בין הנתבעים לבין צד שלישי בזמן עבר שקדם לרכישת זכויות התובעים בנכס. על-מנת להחיל הסכם שיתוף כזה על חליפיו של צרויה לזכויות בנכס היה על הנתבעים לדאוג לרישומו של ההסכם בפנקסי המקרקעין; כזאת לא נעשה. ההסכם, ככל שקיים, היה עשוי לחייב אפוא אך ורק את הצדדים הישירים לו אך לא את המחזיקים בנכס אחריהם.

בפסיקתם של בתי-המשפט קיימת מחלוקת על-אודות הנפקות העיונית הנודעת לרישומו של הסכם שיתוף בפנקסי המקרקעין. יש הגורסים שרישומו של הסכם שיתוף יוצר בסופו של דבר זכות קניינית; אחרים חולקים על כך שהסכם שיתוף שנרשם בפנקסי המקרקעין מעניק זכות קניין [ע"א 269/74 בוקובזה נ' הממונה על המרשם, פ"ד כט(1) 243 (1974); להלן עניין בוקובזה)]. עמדת הרוב בעניין בוקובזה הייתה שלרישומו של הסכם שיתוף יש מימד קנייני: "לפי סעיף 29(א) לחוק אין חובה לרשום הסכם-שיתוף, בניגוד להוראה מקבילה בהצעת החוק [...] שקבעה חובת רישום. הסכם-שיתוף שלא נרשם הוא הסכם אישי, אובליגטורי אך משנרשם ההסכם, הרי כפי שנאמר בסעיף 29(א) 'כוחו יפה גם כלפי אדם שנעשה שותף לאחר מכן וכל אדם אחר'. אותה התכונה שמעניק החוק להסכם רשום, שכוחו יפה כלפי כל אדם אחר היא המקנה לו אופי של זכות קנינית או זכות חפצית [...]" [שם, בעמ' 252-251 מפי השופט י' כהן, אליו הצטרף השופט מני (עמ' 252); השופט ח' כהן, בדעת מיעוט בסוגיה זו, חלק על כך שרישום הסכם שיתוף גורם לתוצאה קניינית (עמ' 250)].

אין צורך להכריע במחלוקת בענייננו. אף בהינתן מחלוקת זו מקובל שרישומו של הסכם שיתוף, והפומביות הכרוכה בכך, יוצר אפקט הכפפה רחב היקף לתוכנו של ההסכם: "[...] עצם הכפיפות של הכל להסדר היא בלתי מעורערת. אכן, תופעת הרישום בפנקסי המקרקעין נועדה, לאורך דיני הקניין בכללותם ליצור אפקט קנייני המשפיע על כולא עלמא" [מיגל דויטש קניין כרך א' 566-557 (1997); לרישומו של הסכם שיתוף ונפקותו ראו גם ת"א (מח' ת"א) 1193/09 ד"ר וידר נ' דוידוביץ, עמ' 10-9 (23.2.2012)].

משלא נרשם הסכם השיתוף שאותו מייחסים הנתבעים להם ולצרויה אין בו כדי לחייב את התובעים, בין במישור הזכות הקניינית בנכס ובין באשר לאופן חלוקת השימוש דה-פקטו ברכוש המשותף. יש בכך כדי לייתר את בירור הטענות העובדתיות שהעלו הנתבעים בכל הקשור להסכמותיהם עם צרויה.

2.לטענת הנתבעים הקנו להם התובעים את הזכות הייחודית להחזיק ולהשתמש באותו חלק של הרכוש המשותף שמוחזק על-ידם בפועל; לטעמם אין מניעה להקניה כזו אשר נעשית בכתב, בעל-פה או בהתנהגות [סעיף 1.3 לסיכומי הנתבעים]. היה ותתקבל טענת הנתבעים, תוקנה להם זכות ייחודית להחזיק ולהשתמש בשטח המריבה בעוד שבמקביל תישלל זכות זו מן התובעים.

זכותם של הצדדים בנכס, וברכוש המשותף בכלל זה, אינה עולה כדי זכות בעלות. הבעלות בנכס נתונה לקרן קיימת לישראל. זכותו של כל אחד מהצדדים בנכס היא זכות חכירה. זכות חכירה, אין משמעה אלא הזכות להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם שלא לצמיתות. כשבחכירה לדורות עסקינן תעמוד הזכות בעינה לתקופה שלמעלה מעשרים וחמש שנים [ראו הגדרת 'שכירות מקרקעין' בסעיף 3 לחוק המקרקעין]. טענתם של הנתבעים כי ניתנה הסכמה של התובעים לשימוש והחזקה ייחודיים שלהם בשטח המריבה מכוונת אפוא, על-פי פשוטה, לכך שלנתבעים הועברה חלק מזכותם הקניינית של התובעים בנכס. מדובר בעסקה במקרקעין ועליה לקיים את דרישותיו הצורניות והמהותיות של חוק המקרקעין. אין בפי הנתבעים טענה כי עסקה כזו נערכה בין הצדדים והושלמה ברישום; נסח הרישום מצדד בטענת התובעים כי הם בעלי חצי מזכויות החכירה ברכוש המשותף. אף אין בנמצא התחייבות לעשות עסקה כזו בנכס, כמתחייב מהוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין.

ואומנם, הנתבעים מודים בפה מלא שטענתם אינה מתקיימת במישור הקנייני; זכויותיהם הקנייניות של הצדדים הינן כקבוע בנכס הרישום, כשבתוך כך זכאים התובעים למחצית הזכויות ברכוש המשותף [ראו סע' 1.1 ו-1.2 לסיכומי הנתבעים]. נובע מכך שהנתבעים טוענים לזכות ייחודית להחזיק ולהשתמש בשטח המריבה שאינה עולה כדי זכות קניין מוגמרת. הנתבעים אף אינם טוענים שזכותם בשטח המריבה נסמכת על התחייבות לעשות עסקה במקרקעין כמשמעה בחוק המקרקעין. הנתבעים טוענים לזכות שמקורה ברישיון אישי לחזקה ושימוש כאלה.

"רישיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל-המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס. 'רשות במקרקעין' באה להבחין מהענקת זכות במקרקעין שמאפייניה הם החזקה ושימוש בנכס, או שימוש בלבד. [...] הרשות נעדרת כוונת הקניה של זכות בנכס" [ראו נינה זלצמן, רישיון במקרקעין הפרקליט מב 24 (1995); להלן זלצמן]. זלצמן מבחינה בין רשות חוזית המעוגנת בהסכם שנכרת בין בעל המקרקעין לבין בעל הרישיון ומעניקה לבר-הרשות זכות חוזית כלפי בעל הנכס לבין רשות גרידא שאין בצידה כוונה ליצור יחסים חוזיים בין הצדדים ושמתאפיינת בהיותה אקט של רצון טוב. כאשר ברשות גרידא עסקינן, ובהיעדר יחסים חוזיים בין הצדדים שיחלשו על הרישיון, תוכנו, משך קיומו ותנאי סיומו, נעדר בר-הרשות זכות ממשית כלשהי כלפי בעל המקרקעין: "רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע. אך כל עוד היא מתקיימת בעל הרשות הוא מחזיק כדין או משתמש כדין במקרקעין [...]" [זלצמן, עמ' 24].

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ