אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בן חורין נ' קלאב הוטלס אינטרנשיונל (א. ק. ה.) בע"מ

בן חורין נ' קלאב הוטלס אינטרנשיונל (א. ק. ה.) בע"מ

תאריך פרסום : 10/06/2013 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום קריות
7373-12-12
03/06/2013
בפני השופט:
פנינה לוקיץ'

- נגד -
התובע:
מיכאל פליקס בן חורין
הנתבע:
קלאב הוטלס אינטרנשיונל (א. ק. ה.) בע"מ

החלטה

בפני בקשה להעברת מקום הדיון לבית משפט השלום בתל אביב מכוח קיומה של תניית שיפוט בהסכם אשר נערך בין הצדדים.

ביום 19.8.1994 נחתם בין התובע לנתבעת, שהינה חברה העוסקת במתן שירותי נופש, חוזה לשירותי נופש מספר 85486-9 ( להלן: "החוזה", צורף כנספח ב' 1-3 לכתב ההגנה), מכוחו רכש התובע זכות לקבלת שירות נופש בקלאב הוטל אילת בשבוע 49 שבכל שנה, תמורת 30,162 ₪.

החוזה כולל תניית שיפוט הקבועה בסעיף 9.4 לנספח ב' – תנאים כלליים לחוזה, עליו חתמו הצדדים כדלקמן:
" מוסכם כי הדין הישראלי חל על הסכם זה וכי מקום השיפוט יהיה בביהמ"ש בעיר ת"א. אולם זכותה של החברה בלבד, לנהל הליכים בכל בית משפט בישראל".

לטענת הנתבעת, הסמכות המקומית לדון בתביעה נתונה לבית משפט השלום בתל-אביב מכוח תניית השיפוט, שהינה תניית שיפוט ייחודית. הנתבעת מפנה לשורה של פסקי דין בהם נקבע כי הסמכות המקומית לדון בתביעה ע"פ החוזה (שהיה בסיס לאינספור התדיינויות בשנים עברו) היא בבית משפט בעיר ת"א (נספחים א'1- א'8 לכתב ההגנה).

לטענת התובע, תניית השיפוט, כפי שנוסחה בהסכם אינה קובעת תניית שיפוט ייחודית לבית משפט השלום בתל- אביב, כי אם תניית שיפוט מקבילה. אילו היתה כוונת הצדדים להקנות לבית משפט השלום בתל-אביב סמכות שיפוט ייחודית, אזי היו מציינים זאת במפורש בחוזה. עוד טוען התובע כי מאחר שהחוזה נערך על ידי הנתבעת, במקרה בו יש ספק בפרשנות החוזה, יש להשתמש בכלל פרשני כנגד המנסח ולפרש את החוזה לרעת הנתבעת, ובאופן שיקנה סמכות שיפוט לבית משפט שלום בקריות.לבסוף טוען התובע כי גם במידה ומדובר בתניית שיפוט ייחודית, הרי שהיא מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד, ולפיכך אין לה תוקף.

בהחלטתי מיום 13.4.2013 הוריתי לתובע להצביע על קיומה של סמכות מקומית לבית משפט זה, זאת מאחר ובכתב התביעה לא נכללה כל התייחסות לשאלת הסמכות המקומית. בתגובה ציין התובע כי החוזה בין הצדדים נחתם בסניף הנתבעת בקניון חיפה ולפיכך, לבית משפט זה סמכות לדון בתובענה בהתאם לכל אחת מחלופות 1-3, ו- 5 שבסעיף 3 לתקסד"אי.

בתגובתה להודעה זו טענה הנתבעת כי יש לדחות את טענתו החדשה של התובע, הן מן הטעם הפרוצדורלי- אי ציון מקור הסמכות בכתב התביעה, והן מן הטעם המהותי אשר לפיו תניית השיפוט עליה הסכימו הצדדים, גוברת על כל חלופה אחרת לעניין הסמכות המקומית.

לאחר עיון במלוא טיעוני הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל, ואני מצטרפת למסקנתם של השופטים האחרים אשר דנו בסמכות המקומית בהתאם לאותו סעיף 9.4 לחוזה, כעולה משורת פסקי הדין אותם צרפה הנתבעת כנספחים א'1 – א'8 לכתב ההגנתה.

בבר"ע 5069/93 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' שרה מזרחי (30.1.1994 ) נקבע : "תניית שיפוט אינה אלא הסכם בין צדדים בדבר מקום השיפוט להתדיינות במקרה סכסוך ביניהם. פירושה של תנייה כזו יעשה על פי אותם כללי פרשנות החלים לגבי כל הסכם בין צדדים. אמת, מי שמבקש לקבוע מקום שיפוט ייחודי, יעשה כן, בדרך כלל, על ידי קביעה מפורשת שמקום השיפוט המותנה הוא ייחודי, תוך שימוש במילים המורות על כך במפורש. אך אין מניעה שכוונת הצדדים תלמד מנוסח התנייה בה הם בחרו להסדיר את מקום השיפוט, אפילו לא ננקטה בה לשון מפורשת כאמור כפי שנאמר בבר"ע 440/86 הנ"ל: "לעיתים ניתן אמנם להסיק ממטרת ההוראה או מן ההסכם בו היא מצויה כוונה לשפוט ייחודי, חרף העדר ניסוח החלטי של בלעדיות".

מכאן שניתן לפרש תניית שיפוט כייחודית ע"י נוסח התנייה בה השתמשו הצדדים וזאת גם אם הצדדים לא נקטו בלשון מפורשת שמקום השיפוט המותנה הוא ייחודי, כפי שארע במקרה דנן. עקרון חופש החוזים הוא עיקרון על, בהתאם לו יש להעדיף את כוונת הצדדים כפי שהובעה בחוזה. העובדה שהצדדים ציינו בחוזה כי מקום השיפוט יהיה בעיר ת"א, משמעה כי כוונת הצדדים היתה להתדיין בבית משפט השלום בתל אביב ולא בבית משפט אחר. זאת ועוד, לשון סייפת הסעיף לפיו רק לנתבעת יש זכות לפנות לבית משפט אחר בישראל, מלמד כי כוונת הצדדים היתה כי התובע יכול לפנות רק לבית המשפט בתל אביב. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי הצדדים התכוונו לקבוע תניית שיפוט ייחודית לבית משפט השלום בתל אביב.

באשר לטענה כי מדובר בתנאי מקפח

7. אין הצדדים חלוקים כי החוזה נשוא התובענה הינו חוזה אחיד, עליו חלות הוראות חוק החוזים האחידים, התשמ"ג- 1982 (להלן: " החוק"). סעיף 4 לחוק קובע רשימת תנאים אשר בהתקיימם, חזקה עליהם כי הם מקפחים.

בהתאם לס"ק (9) בנוסחו הקיים של החוק נקע כי : " תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט או המקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר סכסוך". אילו היה הסדר זה חל, כי אז חזקה כי תניית השיפוט הקבועה בסעיף 9.4 חוזה היתה תניה מקפחת מאחר שהיא מתנה על הוראות תקנה 3 לתקנות סד"א, אשר על פיהן, במקרה זה קיימת סמכות מקומית לבית משפט זה לאור מקום עריכת ההסכם בין הצדדים.

אולם נוסחו של סעיף 4 (9) לחוק תוקן בשנת 2002, כ- 8 שנים לאחר החתימה על החוזה. כלל ידוע בפסיקה הוא כי לחוק אין תחולה רטרואקטיבית, אלא אם נקבע אחרת. חוק החוזים האחידים מציע הסדר ייחודי להחלה רטרואקטיבית של החלטת בית הדין לחוזים אחידים בדבר תנייה מקפחת בחוזה, אולם כל עוד לא ניתנה החלטה של בית הדין לחוזים אחידים אשר הוחלה רטרואקטיבית, אין מקום לקביעה כי יש להחיל את החוק כפי שתוקן, על חוזים שנערכו לפני תיקונו.

8. אם כן, נותרים אנו עם נוסחו של סעיף 4 (9) החל על החוזה, הוא הנוסח טרם תיקון מס' 2 התשס"ב – 2002, ולפיו תנאי מקפח הוא: "תנאי הקובע מקום שיפוט בלתי סביר, או המעניק לספק זכות לבחור על דעתו בלבד את מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר סכסוך " . דהיינו, שהמבחן הוא מבחן הסבירות של תניית השיפוט.

טענת התובע כי סייפת תניית השיפוט בחוזה לפיה הנתבעת תוכל לקיים דיונים בכל עיר בה תחפוץ הינה תנייה מקפחת, אינה יכולה לסייע לו, שכן היא לא הופעלה במקרה זה בו התובע הוא שהגיש את התביעה.

השאלה הרלבנטית הינה האם רישת הסעיף, זו הקובעת את סמכות השיפוט הייחודית היא בלתי סבירה. אני סבורה כי לשאלה זו יש לענות בשלילה. כבר נקבע לא פעם בפסיקת בית המשפט העליון, כי "כיום רבים המפקפקים בעצם תועלתה של הסמכות המקומית ככלי לקידום הנוחיות. מדינת ישראל היא מדינה קטנה בשטחה. המרחקים הקצרים בין הערים השונות במדינה, ויהיו אלו אף המרוחקות ביותר זו מזו, אינם גדולים. בהתחשב באמצעי התחבורה הזמינים לאדם בעידן שאנו חיים בו יקשה לקבל את ההנחה כאילו קיום הדיון בבית-משפט המצוי במחוז מסוים, ולא אחר, חיוני להבטחת נוחות הצדדים" (רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' אלי כהן ואח', פ"ד נז(4) 473 (2003) וכן רע"א 11556/05 קמור רכב בע"מ נ' חימו (27.2.06))

אינני סבורה כי המרחק בין מקום מגוריו של התובע לעיר תל אביב מצדיק קביעה כי קביעת העיר תל אביב כמקום ההתדיינות הינה בלתי סבירה (ראה בדומה הענין שנדון ברע"א 188/02 הנ"ל), מה גם שיש הגיון רב בריכוז ההתדיינויות ביחס לסוג מסוים של עסקאות, בבימ"ש אחד וזהו גם אחד מהטעמים לקביעת תניית שיפוט בסוג מסויים של חוזים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ