אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בן גל

בן גל

תאריך פרסום : 21/11/2013 | גרסת הדפסה
תא"מ
בית משפט השלום תל אביב - יפו
28703-03-12
12/11/2013
בפני השופט:
אריאל צימרמן

- נגד -
התובע:
ערן יוסף בן גל
הנתבע:
אלדו זכרון בע"מ
פסק-דין

פסק דין

לפניי תביעה, הנסבה על טענות למסירת מידע חלקי ביחס לרכב שמכרה הנתבעת לתובע, וסופה בתשלום נטען ביתר. כמצוות המחוקק, יהא פסק דיני בתביעה זו, אשר נידונה בסדר דין מהיר, מנומק באופן תמציתי.

1.התובע רכש ביום 21.2.2011 מן הנתבעת, שהיא חברה בשליטה מלאה של מר אלי ביטון, רכב "טויוטה לנד קרוזר" משנת ייצור 2008. "ערך הרכב הבסיסי", שלו טען שמאי התובע ואשר הנתבעת לא חלקה עליו, עמד במועד העסקה על 224,532 ₪. מחיר המכירה עמד עם זאת על 175,000 ₪, כאשר הצדדים חלוקים על הסיבות להפחתה.

2.מטענות התובע, בתצהירו ובעדותו כמו גם מטענות אביו של התובע, עולה כי הצדדים דנו בתחילה על מכירת הרכב תמורת 195,000 ₪, כאשר ההפחתה היא תולדה של היות הרכב "רכב חברה". התובע נטל את הרכב למוסך לבדיקת רכב, אשר לימד על פגיעה במרכב הרכב. אלו הובילו את הצדדים למו"מ נוסף שהוביל להפחתת המחיר כדי 175,000 ₪. זאת, אף שאביו של התובע, שליווה את הליך המכר בראשיתו, דחק בתובע שלא לבצע את העסקה.

רק לאחר העברת הרכב לבעלותו, למד התובע על כי מדובר ברכב שעבר תאונה קשה בשנת 2008, אשר הובילה על הכרזה עליו כבמצב של "אובדן להלכה" ולמכירת הרכב לחברת "ק.מ.ר א", הרוכשת כלי רכב שעברו אובדן כאמור מחברת הביטוח, שאינה חפצה בתיקון הרכב. בהתאם לחוות דעת השמאי מר אבי חביב, הפגיעה ברכב הגיעה כדי כ-31% משווי הרכב (אף שהרכב תוקן בינתיים והוחזר לכביש), והעיקר הוא שירידת הערך – שתיקון הרכב אינו "מעלים" את קיומה – עומד לשיטת השמאי על 24% משווי הרכב. משמעות הדבר, לשיטת התובע, אשר נתמכה אף בעמדת שמאי נוסף מטעמו, היא שההפחתות, שעיקרן 18% בגין רכב חברה ו-24% בגין ירידת הערך, אמורות להגיע (באופן משוקלל) כדי כ-37% מערך הרכב, כך ששוויו הנכון של הרכב היה אמור להיות כ-142 אלף ₪, לא 175 אלף ₪. אילו היה התובע ער לעניין ה"אובדן להלכה", ייתכן שהדבר היה משנה את פני העסקה, ובכל מקרה נותר הוא עם נזק של 33,000 ₪, ההפרש בין מחיר המכירה למחיר הראוי הנטען. התובע עותר לפיצויו בהפרש האמור בתוספת 15,000 ₪ עוגמת נפש.

3.הנתבעת טוענת מנגד כי לא חטאה. מלכתחילה, כך עולה מתצהירו ומעדותו של מנהלה מר ביטון, הוא ציין כי הרכב היה מעורב בתאונה, ומכאן המחיר המקורי המופחת בו דובר. לאחר הבדיקה, ונוכח להיטותו של מר ביטון להשלים את העסקה, נאות הוא להפחית 20,000 ₪ מן המחיר. הוא לא היה ער לכך שרכש את הרכב מחברת קמר, וסבר כי הוא רוכשו מחברת טויוטה. הוא לא היה ער אף לאותו "אובדן כהלכה", אלא רק לכך שהרכב עבר תאונה קשה. לטענתו, לאחר הבדיקה נסע עם התובע לביתו בעוד התובע עוסק בשיחות עם אביו ועם סוכן הביטוח שלו, תוך שאלו ערים לכך שמדובר ברכב שעבר "אובדן להלכה" ויועצים לתובע בלא הצלחה שלא לרכוש את הרכב.

4.בדיון היום נחקרו התובע, אביו, והשמאי אבי חביב (מי שערך את חוות הדעת לאחר התאונה בשנת 2008). השמאי הנוסף שמסר חוות דעת ביחס למועד הרכישה, הלך בינתיים לבית עולמו. מנגד נחקר מר ביטון.

5.עוד קודם לדיון ההוכחות ואף לקראת סיומו ערכתי עם הצדדים בירור באשר לאפשרות לסיום ההליך משום דרכי פשרה, אולם הדבר לא נסתייע, כפי זכותם המלאה של הצדדים. הגיעה אפוא עת הכרעה.

6.דין התביעה להתקבל בחלקה. אבאר את טעמיי לכך בתמציתיות כנדרש.

7.וזהו לב טענת הנתבעת, כהאי לישנא: "יזהר הקונה". הנטל להשגת המידע החיוני לעסקה, אף אם הוא מצוי בשליטתו של הצד שכנגד – על הקונה, כך ניתן להבין. ברם על גישה זו בדיני המכר אבד הכלח זה מכבר בשיטתנו (ראו לדוגמה: בג"ץ 164/97 קונטרם נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1) 289, 348 (1998)). התפיסה הנוהגת והחובה הנוהגת במשפט הפרטי היא של התנהגות בתום לב, במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה (שם).

8.ועוד טוענת הנתבעת: אין טעותו של התובע באשר לשוויו הראוי של הרכב אלא "טעות בכדאיות העסקה", כמשמעה בסעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. אף טענה זו יש לדחותה. פרט לכך שממילא אין עסקינן בביטול כי אם בפיצויים, כך שהוראות סעיף 14 הנ"ל אינה מקדמת אותנו, הרי שלא ניתן לפטור בטענת "טעות בכדאיות" מקרה של עסקה שאדניה והסיבה במידע שגוי או חלקי שנמסר לאחד המתקשרים בידי הצד שכנגד, שהמידע היה צריך משפטית להיות מגולה בידו; שהרי טעות כזו אינה "אלא" בכדאיות, כמאמר הסעיף.

9.חמושים בתובנות אלה, נפנה למקרה דנן. את הרכב אופפת התאונה הקשה שאירעה לו בסמוך לאחר עלייתו על הכביש. תאונה זו גרמה, לדידה של החברה המבטחת, לפגיעה כה קשה בו עד שביקרה להכריז על "אובדנו להלכה" (קרי, כפי שהוסבר, לשלם למבוטח את מלוא ערכו ולמוכרו במחיר של למטה ממחצית ערכו למגרש העוסק ברכישת כלי רכב אלה בין אם לפירוק או לתיקון מקיף ומכירתם). ירידת הערך לבדה, קבע השמאי, הפחיתה את שווי הרכב בכרבע משוויו, וזאת בלא קשר לשאלה האם יתוקן הרכב ויוחזר לכביש (כפי שאירע). המדובר בנתון בעל משמעות דרמטית לכל עסקה למכירת הרכב.

10.טוענת הנתבעת: מידע זה הגיע לידי התובע. מן הנתבעת הוא לא הגיע, שכן היא טוענת שלא ידעה כלל על ירידת הערך, כי אם על התאונה בלבד. הטענה: לאחר הבדיקה שבה נחשף קיום נזק משמעותי לרכב, ניהל התובע שיחה עם סוכן הביטוח, והלה ידע לגלות את אוזנו שמדובר ב"אובדן להלכה", נתון שלאורו ניהל התובע מו"מ עם הנתבע אך לא נסוג בו מרכישת הרכב. אכן, יש לקבוע כי התובע שוחח עם אביו ועם סוכן הביטוח שלו בעקבות הבדיקה, והתחבט עמם בשאלה האם יש מקום לרכוש את הרכב. הסתירות שעמד עליהן ב"כ הנתבעת, וההצנעה של אותן שיחות, יש בהן די לקבוע זאת כממצא. עם זאת אין תשתית מספקת, גם מן העדויות שנשמעו לפניי, כי סוכן הביטוח ידע – כיצד, לא ברור – על אותו אובדן להלכה של הרכב. אעיר כי הנתבעת ראתה לשאול את השמאי מטעם התובע אם לידיעתו נתונים אלה מצויים בידי סוכני הביטוח, והלה השיב בשלילה, ואף מנכ"ל הנתבע, שביטח את רכבו משך זמן טרם המכירה, טען כי סוכנו לא היה ער לאותו "אובדן מלא".

11.התובע ידע אפוא על פגיעה משמעותית ברכב, לרבות במרכב, אך לא על אותו "אובדן להלכה", שאין חולק שהביא להפחתה של 24% משווי הרכב. אין, מן העבר האחר, תשתית מספקת לקבוע שהנתבעת ידעה נתון זה פוזיטיבית (למרות אזכור שמה של קמר בידי מנכ"ל הנתבעת בפרוטוקול הדיון מיום 16.1.13, בעמ' 2, ש' 4, אזכור הנראה מנותק מכל הקשר). יש עם זאת לקבוע שמר ביטון ידע הרבה יותר משנכון היה למוסרו לתובע. הוא ידע על תאונה "קשה", ובמועד רכישת הרכב בידו אף ערך בדיקות מקיפות אשר למצב הרכב, שם נמסרה לו דבר הפגיעה החמורה ברכב. יתרה מכך, מעל דוכן העדים ראה לנכון לספר כי רכש את הרכב מחברת טויוטה לאחר שהוסבר לו דבר אותה תאונה, והוא קיבל לדבריו הנחה של "50-60 אלף ₪" – הנחת עתק שיכולה להגיע כדי כחמישית ערכו של הרכב (נתונים מדויקים יותר לא מסר מר ביטון). נתון זה, המצביע לא רק על נזק חמור אלא על רכב שההיסטוריה שלו גורעת דרמטית משוויו, לא נמסרה בידו לצד שכנגד. בכך הופרה חובת תום הלב במו"מ בידי הנתבעת.

12.נפנה לשאלת הנזק. מה היה "שוויו" של הרכב במועד המכירה? כפי שהובהר, המחיר שנקבע בהסכמת הצדדים, שלרוב יגבר על כל מחיר מחירון או נתון אחר, אינו משקף את המחיר הראוי, כיוון שהוא נסמך על חוסר במידע קריטי לעסקה. נפנה אפוא, גם אם כרוכה בכך אומדנה מסוימת בהסתמך על התשתית שהוצגה, לקביעת שווי הרכב. ערכו הבסיסי במועד המכירה, אין חולק: 224,532 ₪. המדובר ברכב שהיה בבעלות חברה. טוען התובע: יש להפחית 18% משוויו. טוענת הנתבעת: ככל שהיה הוא רכב צמוד, יש להפחית רק 10% מן השווי. נתונים – אין. הנטל – על התובע, כתמיד. לפיכך נפחית 10% בגין רכב חברה, במקום 18% כטענת התובע. על כך יש להוסיף 24% ירידת ערך, ויחד (משוקלל כמובן, ולא נצבר) – כ-31.6%. קרי: 153,580 ₪, שהם 21,420 ₪ פחות מששילם התובע.

13.אין להטיל את מלוא הנזק על הנתבעת עם זאת. במקרה דנן, התנהלות התובע ודאי יוצרת אשם תורם בהתקשרות. אכן, לא הוצג לו הנתון, ואף לא הרמזים הנדרשים, לירידת הערך הדרמטית, שאין דרך לדעת על קיומה רק בשל הבדיקה המכנית של הרכב לאחר שתוקן. אולם היו לפניו, כאמור, אורות אזהרה אחרים, תולדה של שילוב הבדיקה שבוצעה ובה ההתראה על נזקים משמעותיים לעסקה; אזהרות אביו וסוכן הביטוח של התובע; ואותו מידע, גם אם חלקי, שקיבל התובע ממר ביטון. התנהלות זו של התובע, בצד הימנעותו מלנסות ולבטל את העסקה, הן בעלות עוצמה ומשקל. מן העבר האחר: מסירת הנתונים החלקית בידי מר ביטון – גם אם אינה עולה כדי הטעיה, שניתן היה להתרשם באולם כי תולדה של אותה להיטות למכור את הרכב ויהי מה.

14.את אלה יש לשקלל לפי דוקטרינת האשם התורם, שלפיה כאשר מחדליהם או מצגיהם של שני הצדדים למו"מ (שאינם עולים כדי מרמה בידי מי מהם) מובילים לעסקה שבבסיסה נתונים חסרים ושגויים, הרי שעליהם לחלוק בנזק, בהתאם למשקלות שאותם יקבע בית המשפט, על יסוד הערכתו את הנסיבות (ראו: ע"א 4697/05 גבאו נ' דודאי (27.8.2012); אריאל פורת הגנת אשם תורם בדיני החוזים (1997)). במקרה דנן, ועל יסוד מכלול הנתונים שהוצגו והתרשמותי מן הצדדים באולם, קשה לייחס למי מן הצדדים התנהגות במעשה או במחדל חריפים משמעותית משל הצד שכנגד, ובנסיבות אלה נכון לסברתי לחלוק את הנזק בין הצדדים (השוו: ע"א 590/88 רובינשטיין נ' פישר, פ"ד מד(1) 730 (1990)). ודוק: אין המדובר בנוסחה מתימטית. מדובר בעשיית צדק בין הצדדים.

15.אעיר כי עילה לפיצוי התובע בגין עוגמת הנפש – אין, והתובע, בדין, לא עמד על טענה זו בסיכומיו.

16.תוצאת האמור היא זו: הנתבעת תשא במחצית נזקו של התובע, כמבואר לעיל, ובסך הכל: בסכום של 11,000 ₪, נכון למועד פסק דיני זה. כן תשא הנתבעת בהוצאות התובע, שהיו ניכרות, בסכום כולל שאעמידו על 5,000 ₪. בנוסף, בשים לב לקבלתה החלקית בלבד של התביעה, תשא היא בשכר טרחת עורך דינו של התובע בסכום של 4,000 ₪.

ניתן היום, ט' כסלו תשע"ד, 12 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ