ביה"ד הארצי לעבודה דחה ערעור של פרילנסרים לשעבר בגלי צה"ל נגד המדינה

השופט שמואל צור

1.         שלושת המערערים הועסקו בתחנת הרדיו "גלי צה"ל" תקופות שונות. בבית הדין האזורי בתל אביב התבררה תביעה שהגישו המערערים להכיר בהם כעובדים של המדינה ולהעניק להם זכויות כספיות הנובעות ממעמד של אזרחים עובדי צה"ל על פי הסכומים ששולמו להם בפועל בתקופת העסקתם.

            המדינה לא חלקה על מעמדם של המערערים כעובדים, זאת לאור פסיקתנו בפרשת אדם שוב (ע"ע 1076/04 מדינת ישראל - אדם שוב ואח'; פסק דין מיום 11.7.05; לא פורסם). עם זאת טענה המדינה בבית הדין האזורי כי התביעות התיישנו. לחילופין טענה המדינה כי המערערים הועסקו במעמד עצמאי ואת הזכויות שלהם יש לחשב לא לפי השכר ששולם להם בפועל, אלא לפי השכר שהיה משולם להם לו היו מועסקים מלכתחילה כעובדים. לטענת המדינה הועסקו המערערים במשרה חלקית בלבד (50% - 75%).

2.         בית הדין האזורי (השופטת אהובה עציון ונציגי הציבור מר יורם שחר וגב' כרמלה נקש; תיק עב' 4055/05) דחה את תביעת המערערים. אשר לטענת ההתיישנות, קבע בית הדין האזורי כי המדינה ויתרה על טענה זו בנוגע לתביעתה של המערערת 1, לתקופת בדיקת טענותיה שלפני הגשת התביעה בלבד. בית הדין קבע גם שיש לייחס את הסכמת המדינה לוותר על טענת ההתיישנות ביחס למערערת 1 גם למערערים 2 ו-3.עם זאת קבע בית הדין כי, בהתחשב בתקופת העסקתם של מערערים 2 ו-3, תביעתם התיישנה. לעומתם, כך קבע בית הדין, תביעת המערערת 1 לפיצויי פיטורים לא התיישנה. בית הדין קבע שהמדינה הודתה בקיומם של יחסי עובד ומעביד עם המערערים, אלא שאין בכך כדי להאריך את תקופת ההתיישנות בנוגע לתביעותם הכספיות של המערערים אשר התיישנו.

3.         מעבר לצורך התייחס בית הדין האזורי גם לגוף תביעותיהם של המערערים וקבע כי המדינה לא הוכיחה שהם הועסקו במשרות חלקיות ושהם היו מקבלים שכר נמוך מזה שקיבלו בפועל אם היו מועסקים כעובדים. לכן, כך קבע בית הדין, אילו לא היתה מתקבלת טענת ההתיישנות, היה מקום להורות על חישוב זכויותיהם של המערערים כעובדים על בסיס השכר ששולם להם בפועל.

4.         אשר לתביעתם של המערערת 1 ומערער 3 לפיצויי פיטורים קבע בית הדין כי המערערת 1 לא התפטרה בשל הצורך לטפל בבנה לאחר לידה שכן היא חזרה לעבוד לאחר הלידה במקום אחר. אשר למערער מס' 3 נקבע שהוא לא הוכיח כי התפטר בשל הרעת תנאי עבודה (אי תשלום זכויות סוציאליות) אלא מסיבות אישיות.

5.         בערעור טוענים המערערים כי הסכמת המדינה לוותר על טענת ההתיישנות לתקופת הבדיקה שלפני הגשת התביעה התייחסה לשלושת המערערים ולא רק למערערת מס' 1. לטענתם, הסכמת המדינה שלא להעלות טענת התיישנות התייחסה לכל עילות התביעה של המערערים, בלי קשר למועד היווצרות העילות. לטענת המערערים, המדינה הודתה ב"זכות" המגיעה להם כפועל יוצא מההכרה במעמדם כעובדים ולכן יש תחולה להוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, לגבי כל הזכויות שתבעו. לטענתם, המדינה לא טענה שקיבלה את הסכמת היועץ המשפטי לממשלה להעלאת טענת התיישנות.

אשר לתביעת המערערת 1 והמערער 3 לפיצויי פיטורין נטען ששניהם התנהגו עם סיום עבודתם על בסיס הנחה מוטעית שהם אינם זכאים לפיצויי פיטורים בשל מעמדם כ"מתקשרים חופשיים" ("פרילנסרים") ולא במעמדם הנכון כעובדים.

6.         המדינה תומכת בפסיקת בית הדין האזורי. לטענת המדינה, תביעת המערערים התיישנה. לטענת המדינה, הסכמתה לוותר על טענת ההתיישנות לתקופת הבדיקה התייחסה אך ורק למערערת מס' 1 ולא למערערים 2 ו-3. לטענתה, הסכמת המדינה לבדוק את עניינם של המערערים 2 ו-3 עוד לפני הגשת התביעה, אין בה משום הודאה בזכותם לעניין סעיף 9 לחוק ההתיישנות. לטענתה, בכל שלב משלבי הדיון המשפטי נטענה טענת ההתיישנות ולא נזנחה. לטענת המדינה, במועד הרלבנטי לענייננו כבר היתה בתוקף הנחיית היועץ המשפטי לממשלה כי יש לטעון טענת ההתיישנות, פרט למקרים חריגים שאינם נוגעים לענייננו. לטענתה, המערערים 1 - 3 אינם זכאים לפיצויי פיטורים שכן הם התפטרו מעבודתם שלא בנסיבות המזכות אותם בפיצויי פיטורים.

דיון

7.         לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי צדק בית הדין האזורי בפסיקתו וכי דין הערעור להידחות מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. מעבר לצורך נעמוד להלן על מספר עניינים הטעונים הבהרה.

8.         המערערים  הועסקו בגלי צה"ל  במעמד עצמאי של "משתתפים חופשיים" ("פרילנסרים"). המערערת 1 הועסקה כ-3 שנים, עד יום 15.9.97; המערער 2 הועסק כ-13 שנים, עד יום 18.8.97 והמערער 3 הועסק כ-4 שנים, אף הוא עד יום 18.8.97.

9.         ביום 24.11.03 פנה ב"כ המערערים אל גלי צה"ל, בשמה של המערערת 1 בלבד, בדרישה לשלם לה כספים, לרבות פיצויי פיטורים, הנובעים ממעמדה כעובדת (נספח 1 לתצהירה של מערערת 1). בהתחשב במועד סיום העסקתה של המערערת 1 בגלי צה"ל (15.9.97), פניה זו נעשתה בתוך תקופת ההתיישנות. בעקבות פניה זו החל תהליך של בדיקת הפניה והטענות העובדתיות והתחשיביות הכלולות בה.

10.       במהלך הבדיקה - אשר מטבעה התארכה - הודיעה באת כוח משרד הביטחון לבא כוח המערערת מס' 1 כי:

" 1.       הנושא הנדון נמצא בבדיקה עובדתית ותחשיבית...

2.         עם סיום בדיקתנו נודיע עמדתנו בקשר לנטען במכתבך.

3.         במידה וייפתחו הליכים משפטיים בעניין הנדון, אין בכוונתנו לטעון טענת התיישנות בקשר לתקופת הבדיקה כאמור לעיל...".

             (מכתבה של עו"ד הילה ארליך מיום 23.6.04; נספח 6 לתצהיר המערערת 1).

             בקשר לאמור בסעיף 3 למכתב זה טען ב"כ המערערים כי בשיחתו הטלפונית עם עו"ד ארליך לא הוגבלו הדברים ל"תקופת הבדיקה" אלא נאמר לו כי טענת ההתיישנות לא תיטען כלל על ידי המדינה (מכתבו מיום 24.6.04; נספח 7 לתצהיר המערערת 1). אין לקבל טענה זו. על מכתבו של ב"כ המערערים לא באה תגובה או תיקון מאת גב' ארליך, כך שיש לראות את הסכמת המדינה שלא לטעון התיישנות כמתייחסת ל"תקופת הבדיקה" בלבד, כאמור במכתבה המקורי מיום 23.6.04. אכן, מהקשר הדברים ברור שעניין ההתיישנות עלה במהלך השיחות בין באי כוח הצדדים, אך באין שינוי מפורש על ידי בעל הדבר (עו"ד ארליך) מן האמור במכתבה מיום 23.6.04, יש לקבוע כי הסכמת המדינה לוותר על טענת ההתיישנות לא היתה גורפת אלא מוגבלת לתקופת הבדיקה בלבד.