בדראן נ' מדינת ישראל

החלטה

המבקשת עותרת להארכת מועד להישפט בגין דוח תנועה מיום 15.2.2013. לטענת המבקשת לא קיבלה את הדוח ולא ידעה עליו עד קבלת הודעת משרד הרישוי וכי במועד הרלוונטי נהג ברכב בעלה.

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי הדוח הומצא כדין לביתה של המבקשת.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מכל הסיבות שלהלן גם יחד:

ראשית, כאמור בבקשה, הקנס אשר בצד הדוח שולם זה מכבר. כפי שקובע סעיף 229(ח') לחסד"פ: "שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו".

כפי שקבע בית המשפט העליון, הארכת מועד לאחר התשלום אפשרית רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן, בהן לא ידע אדם ולא יכול היה לדעת על ההליך נגדו. אין זה המקרה שבפניי. הדוח התקבל בביתה של המבקשת ושולם, על פי הנטען, בידי בעלה. כפי שנקבע בפסיקה:

"הדעת וההיגיון מחייבים שהיא יכולה לדעת על הדו"חות שנתקבלו בבית הוריה ושולמו על ידי אחיה. לפיכך אין היא יכולה להישמע בטענה שלא יכלה לדעת על הדו"חות ועל העבירות שביצע אחיה ועל תשלום הקנסות על ידי אחיה".

 ע"פ 40584/07 ציפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראל.

נימוק שני המצדיק דחיית הבקשה, לדעתי, אף לולא ביצוע התשלום, הוא השיהוי בהגשת הבקשה. גם אם אקבל את טענת המבקשת שלא ידעה על הדוח עד קבלת הודעת משרד הרישוי, הרי שהודעה זו התקבלה אצלה בחודש יוני 2013, דהיינו קרוב לשנה בטרם הגשת הבקשה דנן. ראו בעניין זה רע"פ 8651/13 משה סקה נ' מדינת ישראל שם נדחה הבקשה בגין שיהוי בן חמישה חודשים תוך קביעה כי שיהוי זה אינו עולה עם הדרישה להגשת הבקשה "מיד לאחר שהוסרה המניעה להגשתה", וכן רע"פ 511/10 ג'אודאת אבו אל מוהנד נ' מדינת ישראל שם אישר בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט לתעבורה ובית המשפט המחוזי בחיפה לדחיית הבקשה תוך קביעה:

"המערערים שקטו על שמריהם, חדלו מלפעול במשך מספר חודשים עד שפנו לבית המשפט. ההיגיון הסביר והנוהל התקין מחייב מי שמבקש סעד מבית המשפט בעניין שלגביו לא נקבע מועד בדין, לפנות מיד או לפנות תוך זמן סביר וכי הגשת הבקשה כעבור מספר חודשים אינה נכנסת למתחם פרק הזמן הסביר.על כן ומשום שהמערערים נקטו בשב ואל תעשה במשך כששה חודשים ורק אז פנו לבית המשפט, לא ניתן לומר כי נפלה שגגה בהחלטת בימ"ש קמא שדחה את בקשתם להארכת מועד להישפט. בהחלטתו הוא פעל כדין."

מעבר לשני הנימוקים שלעיל יש לציין כי תצהיר המבקשים המעביר את האחריות לעבירה לבעלה של המבקשת אינו עומד בדרישות שנקבעו בפסיקה. המדובר באמירה לאקונית כי בעלה של המבקשת עשה שימוש ברכב במועד של יותר משנה עובר לתאריך התצהיר. אין הסבר של ממש כיצד יודעים המבקשים לומר מי הוא שנהג ברכב במועד הרלוונטי וכיצד הם זוכרים את האירוע.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ד' סיוון תשע"ד, 02 יוני 2014.