אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> א. נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

א. נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 07/06/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
3702-08-12
08/03/2017
בפני השופטת:
מי-טל אל-עד קרביס

- נגד -
תובע:
ע.א.
עו"ד ליבוביץ
נתבעים:
1. כלל חברה לביטוח בע"מ
2. שומרה חברה לביטוח בע"מ
3. רפאל בן דוד

עו"ד ירון
עו"ד מנדלוביץ
פסק דין משלים

 1. בתאריך 27.12.11 התובע נפגע בתאונת דרכים; מונית פגעה בו כאשר עמד ליד רכבו ונגרמו לו נזקי גוף. את תביעתו הגיש נגד נתבעת 1, שביטחה באותו המועד את השימוש ברכבו בביטוח חובה וכן נגד נתבע 3, נהג המונית, ונתבעת 2, מבטחת השימוש במונית. על נסיבותיה המדויקות של התאונה עוד יפורט.  2.בטרם נשמעו הוכחות, הצדדים הגיעו להסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין (חלקי), במסגרתו שולם לתובע סכום כולל של 93,376 ₪ כאשר כל אחת מהמבטחות – נתבעת 1 ונתבעת 2 – נושאת במחצית סכום הפיצוי, כמימון ביניים. עוד הוסכם כי התיק ימשיך להתנהל, בשאלת החבות, בין הנתבעות בינן לבין עצמן, והתובע מתחייב לשתף פעולה ולהגיע לישיבת ההוכחות שתתנהל בנושא זה (ראו פסק דין חלקי מתאריך 23.10.16). בהמשך, ניתן תוקף של החלטת בית המשפט להסדר דיוני אליו הגיעו נתבעת 1 ונתבעת 2 לפיו יוגשו סיכומים בכתב על יסוד המוצגים שהוגשו, ללא צורך בשמיעתו של התובע (ראו החלטה מתאריך 14.9.16).  3.המחלוקת בין שתי המבטחות, נתבעת 1 ונתבעת 2, היא בשאלה על מי מבין השתיים לשאת בפיצוי לתובע: אם בעת שהתובע נפגע הוא היה "משתמש ברכב מנועי", רכבו שלו, אזי בהתקיים כל יתר רכיבי הגדרת "תאונת דרכים" שבחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), החובה לפצותו מוטלת על מבטחת רכבו היא נתבעת 1. אם התובע נפגע על ידי המונית בהיותו "הולך רגל", החובה לפצותו מוטלת על מבטחת המונית, נתבעת 2. בסיכומים שהוגשו, כל אחת מהנתבעות תמכה עמדתה בפסיקה העניפה בסוגיה.  דיון  התשתית העובדתית  4. גרסתו העובדתית של התובע באה לידי ביטוי בשלושה מסמכים: (א) "הודעה על תאונת דרכים" (ב) מסמך שכותרתו "תיאור האירוע" אשר צולם מתיק המשטרה, שבוער (הודעת נתבעת 2 מתאריך 13.12.15 וסיכומי נתבעת 2); (ג) תצהיר תשובות לשאלון.  א.בתאריך לא ידוע מסר התובע הודעה במשטרה:  "באתי להיכנס לרכב שלי החונה בחניה מסודרת. ראיתי שדלת הנוסע אינה סגורה היטב. כאשר התחלתי לסגור אותה מגיעה מונית שנתנה לי מכה והסיטה אותי לדלת הפתוחה. הדלת פגעה בעוצמה בכף ידי מאחר והמונית המשיכה לנסוע והדלת התעקמה ללא יכולת סגירה. נפגעתי ביד ובגב. נסעתי לבי"ח אסף הרופא, מסמכים מצורפים" (ראו הודעה על תאונת דרכים" מתאריך לא ידוע, נספח א לתיק המוצגים של נתבעת 2) [הדגשות אינן במקור]. ב.במסמך המכונה "תיאור האירוע", גם הוא מתאריך לא ידוע, הודפס כך:  "הנהג (ע. ) בא להיכנס לרכב החונה בחניה מסודרת ברחוב ומגלה שדלת נוסע אחורית אינה סגורה היטב, פותח אותה כ – 15-20 ס"מ על מנת לסגור אותה היטב. מגיעה מונית שנותנת מכה עם מראה ימנית שלה לנהג ומסיטה אותו קדימה אל הדלת הפתוחה. המונית ממשיכה בנסיעה ומותחת את הדלת האחורית אל מעבר ליכולת הפתיחה שלה, הדלת חוזרת ופוגעת בעוצמה בכף היד של הנהג והגב ..." (נספח ב לתיק מוצגי נתבעת 2) [הדגשות אינן במקור]. לציין כי ל"תיאור האירוע" צמודה תמונה באיכות שלא ניתן לדלות ממנה דבר, ומאחר שתיק המשטרה בוער אין אפשרות לצלם אותה בשנית (ראו סיכומי נתבעת 2).  ג. גרסת התובע בתצהיר תשובות לשאלון בעיקרה זהה לגרסתו בהודעתו למשטרה. (תשובה 29 לתצהיר תשובות לשאלון מיום 6.6.13, נספח א לתיק מוצגי נתבעת 2).  5.הנה כי כן, התשתית העובדתית היא כדלקמן: בתאריך 27.12.11 התובע ביקש להיכנס לרכבו שחנה בחניה מסודרת. הוא הבחין שדלת הנוסע אינה סגורה היטב. הוא פתח את הדלת כ - 10-15 ס"מ כדי לטרוק אותה, שאז חלפה במקום המונית שבאמצעות המראה הימנית שלה פגעה בתובע והסיטה אותו קדימה לעבר הדלת הפתוחה. המונית שהמשיכה בנסיעה "מתחה" את הדלת האחורית מעבר ליכולת הפתיחה שלה, וזו חזרה ופגעה בכף ידו של התובע ובגבו.  על התרחשות זו יש להחיל את הכלל המשפטי. אך עוד לפני כן ובשולי הדברים; נתבעת 2 מבקשת להסתמך, בפן העובדתי, גם על תיעוד רפואי הנמצא בכלל תיק בית המשפט. עיקרו, כי התובע נפגע כאשר הכניס את ילדו לרכב (ראו סיכום ביקור מרופא אורתופד מיום 4.1.12 המצורף לכתב התביעה של התובע; חוות הדעת של ד"ר ארסבן, מומחה מטעם בית המשפט). תיעוד זה אינו חלק מתיק המוצגים (היחיד) שהוגש, של נתבעת 2 עצמה, ולפיכך הסתמכות עליו חורגת מההסכמות הדיוניות אליהן הגיעו הצדדים.  מכאן, כאמור, ליישום הכללים המשפטיים על הפן העובדתי.  הכלל המשפטי  6. "תאונת דרכים" מוגדרת בסעיף 1 לחוק הפיצויים כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה...". בהמשך, מוגדר "שימוש ברכב מנועי" כ"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו..." [הדגשות אינן במקור]. המחלוקת בין הצדדים מתמצית בשני הביטויים שבהגדרת תאונת הדרכים, "שימוש ברכב מנועי" ו"למטרות תחבורה".  שימוש ברכב מנועי  7.כניסה לרכב או ירידה ממנו נכללות בתיבה "שימוש ברכב מנועי" שבהגדרה הבסיסית של תאונת דרכים. פעולות אלו הן חלק מהסיכון הנובע מהייעוד התחבורתי של הרכב. במונחים "כניסה" ו"ירידה" נכללות כל פעולות הלוואי הנחוצות, לרבות פתיחת דלת המכונית, סגירתה והורדת כיסוי הרכב (ראו אליעזר ריבלין, תאונת דרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 179-180 (מהדורה רביעית 2012) [להלן: "ריבלין"]; יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 139 (מהדורה רביעית, 2013) [להלן: "אנגלרד"]).  8. פעולות הקודמות לעלייה לרכב או המאוחרות ליציאה ממנו, אינן עוד "כניסה" או "ירידה" (שם, בעמ' 181)' והסוגיה בתיק זה אכן מתייחסת לתיחום גבולותיה של העלייה/הכניסה לרכב כחלק מהשימוש ברכב. חוק הפיצויים אינו מתייחס לסוגיה זו במפורש, ו"הקביעה אימתי פעולה פלונית תחשב כ"שימוש" כמשמעותו בחוק הפיצויים, אינה תמיד קביעה פשוטה... ואף בהינתן המבחנים השונים והתקדימים שנקבעו בפסיקה, נאלצים בתי המשפט להתמודד מדי יום ביומו עם "מקרי גבול" ולהכריע בדבר יישום המבחנים הפסיקתיים על נסיבות המקרה שלפניהם" (רע"א 455/16 המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") נ' אלמישאלי (2016) [להלן: "פרשת אלמיאשלי"]). 9. לטענת נתבעת 1 "הכנה" לעלייה לרכב, כשם שהתובע עשה בענייננו, אינה יכולה לבוא בגדר כניסה אליו. רק כניסה מידית לרכב יכולה להיחשב כ"שימוש" כמובנו בחוק הפיצויים. לדידה, הרכב שימש "זירה" בלבד להתרחשות האירוע התאונתי, ועל כן הפיצוי במלואו צריך שיושת על נתבעת 2, מבטחת המונית, אשר פגעה בתובע בהיותו הולך רגל.  טענה זו, דינה להידחות.  10. מחד גיסא, אין לפנינו פעולה של הרמת הרגל כדי להיכנס לרכב, הטיית הגב או אחיזה בידית דלת הנהג היכולה להעיד על התחלת שלב הכניסה לרכב. מאידך גיסא, אין מדובר בנפגע שרק צעד לעבר הרכב במטרה להיכנס אליו או שעמד במרחק ממנו (ריבלין, בעמ' 184). אני סבורה כי במקרה דנן התשתית העובדתית מתאימה יותר לנסיבות העולות בקנה אחד עם שלב של "כניסה" לרכב. ראשית, על פי גרסתו של התובע בעצמו "באתי להיכנס לרכב". שנית, מבחינת קרבה לרכב, התובע היה קרוב מאד לדלת הנהג (ולא "בדרכו" לכיוון הרכב), עד כדי שנוצר גם מגע פיזי עם רכבו - הוא הניח את ידו על ידית דלת הנוסע ופתח אותה כ- 10-15 ס"מ. שלישית, מבחינת סמיכות הזמנים, התובע היה כפסע (תרתי –משמע) לפני הכניסה לרכב. רביעית, פעולת סגירת דלת הנוסע היתה ברצף הכרחי הקשור לכניסתו לרכב. "הכרחי" משום שבפן הבטיחותי, אם התובע לא היה טורק את הדלת ומשאיר אותה פתוחה היא היתה מסכנת אותו, את יושבי רכבו (ככל שהיה בו ילד) ואת המשתמשים בדרך. בהיותה פעולת לוואי הכרחית שתכליתה הכניסה לרכב, לא ניתן לנתק באופן מלאכותי בין סגירת הדלת האחורית לבין הכניסה לרכב. כך למשל, נפסק כי קשירת מטען אישי לקטנוע כדי שזה לא יישמט היא "בגדר "פעולת לוואי חיונית" לרכיבה על קטנוע וראוי להחיל עליה את הוראות חוק הפיצויים על פעולות מכגון-דא" (פרשת אלמיאשלי, בפסקה 5) [הדגשה אינה במקור]. אין להשוות בין נסיבות המקרה שלפניי לבין הנסיבות ברע"א 10875/08 שרון נ' קארו (2009) אליו הפנתה נתבעת 1. שם, הנפגע יצא מרכבו כדי להזמין גרר, ותוך שהוא פוסע הלוך ושוב על שולי הכביש, וזאת כ – 10 דקות לאחר יציאתו מרכבו וכשהוא במרחק שאינו עולה על 2 מטרים ממנו (ובמילים אחרות עד 2 מטרים ממנו) – נפגע על ידי רכב חולף. בית המשפט העליון פסק כי הנפגע אינו בבחינת משתמש ברכבו, אלא "הולך רגל" ומלוא הפיצוי הוטל על הרכב הפוגע. הרקע לפסיקה שם היה אמירה כי אין די בכך שהימצאותו של הנפגע מחוץ לרכב נבעה משימוש קודם או עתיד לבוא, אלא שצריך שהימצאות הנפגע תהווה – כשלעצמה – שימוש. במקרה שלפניי, הימצאותו של התובע מחוץ לרכב היתה רק משום שראה את דלת הנוסע פתוחה מיד ובסמוך לפני שביקש להיכנס לרכבו, אין מדובר בכוונה עתידית להיכנס לרכב, אלא בכוונה מידית לעשות כן, אשר התעכבה בשל דלת הנוסע הפתוחה.  11. מהטע. ם האמורים, ובניגוד לטענת נתבעת 1, אין מדובר בשלב "הכנה" לקראת הכניסה לרכב – שלב שהדין אינו מכיר בו כ"שימוש" – אלא חלק מהמהלך של הכניסה עצמה. מתקיים אפוא "שימוש ברכב מנועי" – שימוש מוכר של "כניסה" לרכב.  אך בכך אין די, שכן יש לדון גם בביטוי "למטרות תחבורה", המהווה דרישה נוספת, שונה ומצטברת לדרישת ה"שימוש", כחלק מההגדרה הבסיסית של תאונת הדרכים.  למטרות תחבורה 12.את הפעולות של "כניסה לרכב וירידה ממנו" יש לשלב בהגדרה הבסיסית, הדורשת שהן תתבצענה "למטרות תחבורה". ברע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825 (1997) [להלן: "פרשת פדידה"], נדון עניינו של נפגע, נהג משאית, שירד ממנה לאחר שהחנה אותה בחצר מפעל. לאחר מכן הוא חזר למשאית כדי ליטול מצית שהשאיר בו, ובירידתו – נפל ונפגע. בית המשפט בחן את השימוש במשאית במשקפיים סובייקטיביים של הנפגע – הוא עשה שימוש ברכב כדי ליטול את המצית, דבר שאינו קשור לסיכון התחבורתי העומד ביסוד הוראתו של המחוקק כי השימוש יהיה "למטרות תחבורה" (שם, בעמ' 829-830). בית המשפט היה ער לכך כי גישה זו מעוררת קושי ראייתי ביישומה, מאחר שהיא עלולה להיות כרוכה בקשיי הוכחה והיא מערבת שאלות של מהימנות, אולם קשיים אלו אינם מצדיקים סטייה מהוראות חוק הפיצויים (שם, בעמ' 830). עם זאת, ריבלין בספרו, סבור כי כדי להימנע מלהידרש ומלהתחקות אחר הכוונה הסובייקטיבית של המשתמש, מוטב להניח כי בכל כניסה ובכל ירידה מרכב טבוע סיכון תחבורתי, ובהתאמה נזק גוף הנגרם עקב שימוש זה הוא "למטרות תחבורה" (ריבלין, בעמ' 188-189). גם פרופ' אנגלרד מחזיק בדעה דומה (אנגלרד, עמ' 142-146). בעניין שהתעורר לפני בית המשפט העליון, עלתה השאלה האם פגיעת ילד במסגרת משחק כתוצאה מהפעלת כננת קדמית לחילוץ עצמי של רכב היא "למטרות תחבורה". כבוד השופט מצא, בעתירה לדיון נוסף, פסק כי בהעדר נסיבות המחייבות מסקנה אחרת, אכן תוכרע הכף על פי מטרתו הסובייקטיבית של הנפגע – כשם שהיה בפרשת פדידה. אולם, "כאשר השימוש כרוך, מעצם טבעו, בסיכון תחבורתי, משפט הבכורה יינתן לאופייה האובייקטיבי של הפעולה" (דנ"א 1963/00 כהן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (2000) בפסקה 6; השוו גם לרע"א 4027/03 כהן נ' אריה חברה לבטוח בע"מ (2003); ע"א (נצ') 2235/02 פוקרא נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים 2004)).  13. בענייננו, כוונתו הסובייקטיבית של התובע לא באה לידי ביטוי בגרסאותיו שצוטטו לעיל, וכזכור, הוא אף לא העיד מאחר שהצדדים ויתרו על הבאתו לעדות. אולם, היותו של התובע מחוץ לרכבו, בבואו ממש להיכנס אליו, חשפה אותו לסיכון הנובע מרצונו לעשות שימוש ברכבו, סיכון שלמרבה הצער, התממש. על כן, משהוכרע כי התובע עשה ברכב שימוש מוכר של "כניסה" לרכב, די בכך כדי לענות על המבחן "למטרות תחבורה".  14.התוצאה היא כי התובע היה בגדר "משתמש ברכב מנועי" (רכבו שלו) למטרות תחבורה. החובה לפצותו בגין נזקי הגוף מוטלת על נתבעת 1 אשר ביטחה את השימוש ברכבו, ולא על נהג המונית (נתבע 3) ומבטחת רכבו (נתבעת 2).  סוף דבר 15.נתבעת 1 תשלם לנתבעת 2 סכום של 46,688 ₪ (הסכום ששולם על ידי נתבעת 2 לתובע כמימון ביניים), בצירוף הפרשי והצמדה מיום התשלום לתובע ועד היום (בהתאם לסעיף 7 להסכם הפשרה).  כמו כן נתבעת 1 תישא בהוצאות נתבעת 2 וגם בסכום של 7,100₪ בגין שכר טרחת עורך דין.  סכומים אלו ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.  זכות להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.  המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לצדדים.ניתן היום, י' אדר תשע"ז, 08 מרץ 2017, בהעדר הצדדים. Picture 1

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת

(בין הנתבעים)

הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ