1. בפני תביעה נזיקית לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם מנשיכת כלב.
העובדות הצריכות לעניין הינן כדלקמן:
2. (א) התובע והנתבעת היו נשואים זל"ז, והתגרשו ביום ....
(ב) הצדדים עודם מתגוררים כיום, על אף גירושיהם, בבית ברחוב .... בירושלים (להלן: "הבית"). בית זה עודנו בבעלות שני הצדדים, וטרם בוצע בו פירוק שיתוף, בשל בעיות ועיכובים שחלו במכירתו.
(ג) הבית הינו בן שלוש קומות, ומחולק ל- 3 יחידות מגורים: בקומה העליונה מתגוררים התובע ובתו הקטינה נ', אשר אינה בתה של הנתבעת; בקומה האמצעית מתגוררת הנתבעת; הקומה התחתונה הייתה מושכרת בזמן הרלוונטי ע"י הצדדים לק', אשר הייתה חברתו של בנם המנוח של הצדדים, א', עובר למותו.
(ד) האירוע בגינו מוגשת התביעה התרחש ביום 3.9.02, עת התובע ננשך ע"י כלב בחצר הבית.
(ה) התביעה בנדון הוגשה ביום 12.12.05 לבית משפט השלום בירושלים, ובהמשך הועברה לדיון בבית משפט זה.
טענות הצדדים
:
3. (א) לטענת התובע, ביום קרות האירוע המתואר נכנס למרפסת המשותפת לו ולנתבעת, שאז התנפל עליו הכלב, קרע את בגדיו, נשך אותו, וגרם לחבלות חמורות בבטנו. האמור אירע, לדבריו, היות והנתבעת, אשר הינה בעלי הכלב, אפשרה לכלב להסתובב חופשי וללא זמם בכל שטח הבית, לרבות גרם המדרגות המוביל מדירתה אל דירת התובע, ועל אף שמספר פעמים הפציר בה שלא תעשה כן. לדבריו, מייד לאחר קרות האירוע הופנה ע"י המשטרה לקבלת טיפול רפואי, ובהמשך עבר סדרת טיפולים ארוכה עד להחלמת הפצעים בבטנו, לרבות טיפולים פסיכולוגיים, בשל החרדה בה נתקף.
(ב) התובע משתית תביעתו על סעיף 41א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), ולדבריו, על הנתבעת לפצותו על נזק הגוף שנגרם לו על ידי כלבה.
(ג) כמו כן, לטענתו, על התובעת לפצותו בשל הפרת חובה חקוקה, כקבוע בסעיף 63 לפקודת הנזיקין: לדבריו, הפרה הנתבעת את החובה הקבועה בסעיף 338(6) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, בכך שלא נקטה אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתה. כמו כן הפרה את הוראות סעיף 9(א)(2) לפקודת הכלבת, 1934, היות והותירה לכלבה להסתובב מחוץ לביתה בלא הנחת מחסום על פיו, על אף שירושלים הוכרזה כאזור נגוע בכלבת.
(ד) התובע מעמיד את נזקיו על סך כולל של 35,000 ש"ח:
* נזק לא ממוני עבור ההווה והעתיד- 30,000 ש"ח;
* נזק מיוחד: עזרה במשק הבית- 5,000 ש"ח, נסיעות והוצאות רפואיות- 500 ש"ח.
4. לטענת הנתבעת, בזמנים הרלוונטיים לקרות האירוע הנדון כלל לא הייתה בעליו של הכלב נשוא התביעה והלה לא היה בהחזקתה או בשליטתה. לדבריה, הכלב היה שייך בעבר לבן א' ז"ל, ומאז פטירתו בפברואר 2005, עבר להחזקתה של גב' ש', המתגוררת בקומה התחתונה בבית. לפיכך, לטענתה, את כל טענותיו היה על התובע להפנות כלפי הבן א' טרם פטירתו, אולם הוא בחר במכוון להגיש התביעה רק לאחר מות הבן, דבר המעיד, כי כל מטרתו הינה הטרדת הנתבעת. עוד לדבריה, הפציעה אשר אירעה לתובע הינה שטחית בלבד, וממילא התובע לא הוכיח, כי עבר טיפול כלשהו- פסיכולוגי או אחר, ואף לא צירף כל אסמכתא בדבר הפסד השתכרות וימי עבודה.
הדיון המשפטי
:
5. (א) סעיף 41א לפקודת הנזיקין קובע, כי :
"בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות מצדו של הבעלים. "
(ב) הסעיף האמור קובע אחריות מוחלטת לבעליו של כלב או למי שמחזיק בו. האחריות המוחלטת אינה תלוית אשם מצד הבעלים, ואינה קשור לשאלה האם התרשל או לא. הסייג היחיד לאחריות הינו בהתקיימות אחת ההגנות המנויות בסעיף 41ב. סעיף זה קובע, כי: