אריה חברה לבטוח בע"מ ואח' נ' כל ביט בע"מ ואח'

החלטה

בתיק זה ניתן ביום 6.11.13 המאשר את הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים אשר מציין בסעיף 1 לו כי התובעת/נתבעת שכנגד (להלן: "המבטחת") תשלם לנתבעת/תובעת שכנגד (להלן: "החברה") סכום מסויים וזאת "לסילוק סופי ומלא של תביעתה (תביעת התובעת שכנגד – פ.ל.), נשוא תיק זה...".

בסעיף 3 להסכם נרשם כי התשלום הינו לסילוק סופי מלא ומוחלט של כל תביעות החברה כנגד המבטחת ו/או גופים אחרים אשר פעלו מטעמה ביחס לתביעה זו.

מתחת לסעיף המודפס הוסף בכתב יד הכיתוב: "וכן גם תביעות אריה חברה לביטוח ו/או כלל כנגד כלביט", כאשר בצד התוספת בכתב יד הוספה חותמת וחתימת ב"כ החברה.

לאחר שאושר הסכם הפשרה, העלה בית המשפט שאלה ביחס ליתרת הפקדון הקיימת בתיק, פקדון אשר הופקד על ידי הנתבעת בשלבים מוקדמים של ההליך (עוד קודם להגשת התביעה שכנגד) וזאת להבטחת תשלום פסק דין שניתן בהעדר הגנה בתביעה המקורית, היא תביעת המבטחת, לתשלום דמי פרמיה בגין הפוליסה שהוצאה לנתבעת. היתרה שעודנה בתיק, לאחר שהוריתי על העברת עיקר הסכום למבטחת בהחלטה מיום 22.7.13, הינה למעשה בגין ריבית על סכום הפרמיה שנתבעה בתביעת המבטחת, ושכ"ט עו"ד והוצאות בגין התביעה.

בעקבות העלאת השאלה, אשר הנחתי כי הצדדים הגיעו להסכמה לגביה, רק לא טרחו להעלותה על הכתב, התגלעה מחלוקת בין הצדדים, אשר ממנה עולה למעשה כי לא הושגה הסכמה ביחס לסכום זה, וכי התוספת בכתב יד, שלא נחתמה על ידי המבטחת, איננה משקפת הסכמה ביחס לסכום זה. אי ההסכמה נוצרה בשל העובדה שהמבטחת יוצגה בהליך זה על ידי שני עורכי דין שונים, האחד, עו"ד קדח ייצגה לצורך ניהול תביעת המבטחת, והשני, משרד מיכלין, שייצגה לצורך ניהול התביעה שכנגד. פיצול הייצוג, שהיה ידוע לצדדים ולביהמ"ש במהלך ניהול ההליך מאז הוגשה התביעה שכנגד, יצר מצב שבו הסכם הפשרה למעשה נערך במקורו רק לגבי סילוק התביעה שכנגד, ללא התיחסות לסוגיית יתרת ההפקדה ואינני רואה בתוספת בכתב יד משום הסכמה לענין זה.

לאחר שקילת מלוא טיעוני הצדדים כפי שנפרשו בתגובות השונות שהוגשו בהתאם להחלטותי, ולאור השתלשלות הענינים ביחס לתביעת הפרמיה כפי שפורטה בהחלטות שונות שניתנו על ידי (ראה למשל ההחלטה מיום 2.5.11 בסוגיית ההתיישנות), אני סבורה כי לא יכולה להיות לחברה טענה של ממש כנגד חיובה בריבית על דמי הפרמיה עד למועד הגשת התביעה, ולמעשה המחלוקת מתמקדת בשאלת הוצאות המשפט, שכן לטענת החברה, עד להגשת התביעה כנגדה, היא סברה שאין לה כלל כיסוי ביטוחי מאחר והפוליסה בוטלה בשל אי תשלום דמי הפרמיה, ומשכך, ובהעדר דרישה קודמת לתשלום חוב הפרמיה (דרישה שהיתה מגלה לחברה שהיא טועה בענין תוקף הפוליסה), אין מקום לחייבה בהוצאות המשפט שנגרמו לתובעת.

אני סבורה, בניגוד לעמדת החברה, כי עליה לשאת בהוצאות המשפט של המבטחת בתביעתה, וזאת מטעם אחר לגמרי: כתוצאה מאותו הליך, נגלה לחברה המצב האמיתי, דהיינו קיומה של פוליסה אשר יש בה ליתן לה כיסוי ביטוחי לארוע גניבת המשאית, וכתוצאה מכך התאפשר לה לזכות בתגמולי הביטוח (גם אם בסכום פחות משמעותית מהסכום הנתבע), אשר אלמלא תביעת המבטחת, לא היתה יודעת כלל שיכול וקיים כיסוי ביטוחי לאירוע, כך שיוצא שהחברה למעשה "הרוויחה" מהגשת התביעה כנגדה.

משכך, ולאור העובדה שהמבטחת, בפועל, זכתה בדין (שכן אין עוד מחלוקת שהחברה חייבת בתשלום הפרמיות), היא זכאית לקבל ריבית על סכום הפרמיה (עד למועד ביטול פסק הדין), שכן אין מדובר בריבית עונשית אלא בריבית הנובעת משחיקת שווי הסכום שלא שולם במועדו, וכן להוצאות המשפט שנפסקו לטובתה בגין פסק הדין.

צר לי שהצדדים לא השכילו לסיים ענין זה בהבנה, כפי שעשו ביחס לתביעה שכנגד, כאשר אין ספק כי פיצול הייצוג של המבטחת במקרה זה, היה גורם עיקרי לכך.

אשר על כן אני מורה על העברת יתרת הכספים המופקדים בקופת בית המשפט, על פירותיהם, לתובעת, אריה חברה לביטוח בע"מ וזאת באמצעות עו"ד קדח, מייצג התובעת בתביעתה.

ניתנה היום, כ"ג כסלו תשע"ד, 26 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.