אסף נ' מדינת ישראל

פסק דין

זהו ערעור על החלטת בימ"ש השלום לתעבורה בת"א (כב' השופט נ' פראג-לבוא) שבה דחתה בקשתו של המערער לביטול פס"ד שניתן בהעדרו.

המדובר בדו"ח ברירת קנס אשר המערער קיבל בידיו בגין עבירה של נהיגה מבלי שהיה חגור בחגורת בטיחות.

בימ"ש קמא דחה את בקשתו לבטל את גזר הדין שניתן בהעדרו, כאשר ציין כי לבקשה לא צורף יפוי כח, המערער נדון ביוני 2009 ו"כיום אין סמכות דיון". החלטה זו ניתנה ביום 3.3.10.

לטענת ב"כ המערער, שגה בימ"ש קמא בקביעתו זו, שכן מחד, המערער לא קיבל הזמנה לדיון, שכן על גבי אישור המסירה נאמר "לא ידוע כמען" ומאידך, נגרם לו עיוות דין, שכן המערער כפר באשמה וביקש להישפט.

לשאלתי מתי נודע למערער על קיומו של גזר הדין, תשובתה של ב"כ המערער היתה כי אין היא יודעת לומר תאריך מדוייק ואולם היה זה לאחר שבמקרה נעצר בבדיקה שגרתית ונאמר לו כי הוא נוהג בפסילה. לדבריה, מספר ימים לאחר מכן פנה ליעוץ משפטי והוגשה הבקשה. כאמור, אין כל תאריך לענין זה.

מציינת אני תשובה זו לנוכח העובדה כי כאמור החלטת בימ"ש קמא קבעה כי לא צורף יפוי כח לבקשה (היכול היה להצביע על תאריך הפניה לעורך דין) ולכאורה עברה תקופת ההתיישנות ולפיכך פסק הדין הינו חלוט.

יש לומר כי החלטה זו ניתנה על סמך האמור בבקשת המערער והתצהיר שצורף לה, שבו לא נאמר דבר באשר למועד שנודע לו על גזר הדין והסיבה לפניה לבית המשפט כ- 9 חודשים לאחר מתן גזר הדין.

באשר לטענת הכפירה, טען המערער באופן לקוני כי הוא כופר בעבירה ומבקש כי יינתן לו יומו בביהמ"ש.

זוהי הבקשה וזוהי ההחלטה שעומדת בפניי היום לערעור.

עוד יש לציין כי מפרוטוקול הדיון בפני ביהמ"ש קמא, במועד הדיון שנקבע ובו לא התייצב המערער, נאמר כי המערער הוזמן כדין והתובע הגיש אישור על המצאת הזמנה אליו. משכך, ראה בו ביהמ"ש כמי שהודה בעובדות הרשיע אותו וגזר את דינו.

היום כאמור התברר כי אישור המסירה נשלח לכתובתו של המערער, אותה נתן פחות מחודש ימים קודם לכן, בבקשתו להישפט. לטענת המערער היום, באותה עת היה במעבר דירות, לא הודיע על שינוי כתובת עדיין אולם תיבת הדואר עם שמו עדיין הייתה במקומה, ולא ברור מדוע נרשם בטופס הדואר כי הוא איננו ידוע כמען.

מכל מקום, לטענת באת-כוחו, המערער לא קיבל את ההזמנה ולא ידע על מועד הדיון. עוד טענה כי לא יכול היה לפנות לבימ"ש לבדוק מועד דיון שנקבע, שהרי בעת שביקש להישפט עדיין לא נמצא תיק בבימ"ש ובקשתו להישפט הופנתה למשטרה בלבד.

משכך, לטענת ב"כ המערער, היתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון.

בנוסף לכך, לטענתה של ב"כ המערער, נגרם למערער עיוות דין, שכן הינו כופר באשמה המיוחסת לו וזכותו לקבל את יומו בביהמ"ש.

ב"כ המדינה עותרת לדחיית הערעור. בהפנותה לע"פ 6920/07 חסון נ' מ"י, טוענת כי המערער הוא זה שביקש להישפט ונתן את אותה כתובת שהיתה כתובתו ושנשארה כתובתו העדכנית עד לאפריל 2009 שרק אז שינה כתובתו לרחוב אחר.

המערער הוא זה שנתן את אותה כתובת כאמור, פחות מחודש ימים קודם שנשלחה לו ההזמנה ועפ"י האמור בפס"ד חסון הנ"ל, היתה זו אחריותו לברר את המועד שנקבע לדיון בביהמ"ש, ומשלא עשה כן, העדרותו איננה מוצדקת.

גם באשר לעיוות הדין, לטענת ב"כ המדינה אין מקום לקבלה. המערער לא פירט מהות כפירתו לא בבקשתו לבימ"ש קמא ולא בערעור.

שקלתי את טיעוני הצדדים והתלבטתי לא מעט, אולם בסופו של דבר שוכנעתי כי יש לדחות את הערעור.

ההחלטה העומדת בפניי לערעור היא החלטת בימ"ש קמא כפי שהיא, וכשהיא מתייחסת לבקשה שהוגשה בפני בימ"ש קמא.