אסיאג נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופטת נועה פראג-לבוא), אשר ביום 03.04.11 דחתה בקשות של המערער לביטול פס"ד שניתן בהיעדר.

יותר נכון לומר, שהערעור הוא למעשה על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה באותו עניין. הערעור והבקשה לביטול הוגשו באותו יום לבית משפט קמא, 22.03.11, דבר שכשלעצמו לא ראוי וגורם להוצאות מיותרות ולשתי ערכאות שונות לדון באותו עניין שלא לצורך וראוי שלא להמשיך בנוהג מגונה זה.

לגופו של עניין, הערעור הוא על כך שבית משפט קמא גזר את דינו של המערער לאחר שהרשיע אותו בהיעדרו בעבירה של ברירת משפט, אי-ציות לתמרור ב'(37) – תמרור "עצור", ביום 13.04.10.

המערער ביקש לנהל הוכחות בעניינו, מסר כתובת מגוריו, אך לטענתו בערעור, עזב את הבית מבלי ליידע את הרשויות, ומשכך, לא ידע על הדיון שנקבע בעניינו.

בהינתן שהערעור הוא על פסק הדין ולא על הבקשה לדיון, אזי עלי לבחון את העניין לא לפי סעיף 130(ח) לחסד"פ [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982, אלא עליי לבחון האם ההרשעה היא כדין והאם העונש הוא ראוי.

הנני סבור שההרשעה היא כדין, בוודאי בנסיבות שבהן המערער, אף אם הוא מאמין שהוא זכאי, מסר כתובת שלא גר בה ולכן, כמובן, משהוזמן לדיון, לא התייצב.

עם זאת, הנני סבור שהעונש שהוטל ע"י בית משפט קמא הוא עונש מופרז בחומרתו.

אמרתי יותר מפעם אחת שעיקר ענישתו של אדם, מעשה העבירה שעשה, בוודאי שבית משפט, בגוזרו דין, רשאי וצריך לשקול גם את עברו התעבורתי, במקרה זה, שהוא עבר מכביד לכל הדעות, אך לא לגזור את הדין רק בשל אותו עבר, יש רשות אחרת אשר "מענישה" בשל ריבוי הרשעות ודחיפותן.

בית משפט קמא, בגזר דינו, אמר בחלק האופרטיבי "עבירה מסוג ברירת משפט, עבר מכביד ביותר, נהג עבריין, הגיעה העת שהציבור ינוח מפגיעתו הרעה". אין זה תפקידו של בית המשפט במקרה זה, להטיל עונש רק בשל עברו של אדם.

כאמור, ולכן, אבטל את רכיב הפסילה בפועל שפסק בית משפט קמא ובמקומה, אטיל פסילה בפועל בת חודש ימים בלבד.

יתר רכיבי גזר הדין ישארו על כנם.

במידה והמערער ריצה 14 יום של הפסילה כבר, הללו ינוכו מהפסילה שנקבעה לעיל והיתרה תרוצה החל מיום 01.05.11.

ניתנה והודעה היום ג' ניסן תשע"א, 07/04/2011 במעמד הנוכחים.

רענן בן-יוסף, שופט