אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> אסור עמי נ' מדינת ישראל

אסור עמי נ' מדינת ישראל

תאריך פרסום : 27/04/2017 | גרסת הדפסה
רע"פ
בית המשפט העליון ירושלים
1401-17
26/04/2017
בפני השופט:
א' שהם

- נגד -
המבקש:
אסור עמי
עו"ד א' בסרגליק
עו"ד א' כהן
המשיבה:
מדינת ישראל
החלטה

  

  1. לפניי בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כב' הרכב השופטים: ל' גליקסמן; א' איטח; ו-מ' טוינה), בע"פ 3710-09-14, מיום 14.12.2016. בגדרו של פסק הדין, נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' טרכטינגוט), בהע"ז 1816/08 ואחרים, מיום 3.12.2013, ועל גזר דינו, מיום 5.6.2014.

 

רקע והליכים קודמים

 

  1. נגד המבקש הוגשו ארבעה כתבי אישום, בגין העסקת עובדים זרים בנכס הממוקם ברחוב סמולנסקין 14-12, בת"א (להלן: הבניין), במועדים שונים. על פי עובדות כתב האישום, המבקש התקשר, ביום 2.3.2005, בהסכם עם נציגות הבניין, לצורך ביצוע עבודות שיקום ושיפוץ במקום. עוד נטען, כי במהלך עבודות השיפוץ בוצעו ארבע ביקורות בבניין, בהן נמצאו עובדים זרים, אשר לא היו רשאים לעבוד עבור המבקש. בהתאם לכך יוחסה למבקש, בכל אחד מארבעת כתבי האישום, עבירה של העסקה שלא כדין, לפי סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן: חוק עובדים זרים).

 

          המבקש הורשע, לאחר ניהול משפט הוכחות, בהעסקת חמישה עובדים זרים בלא היתר, לפי שניים מתוך ארבעת כתבי האישום (הע"ז 1817/08 (3 עבירות); ו-הע"ז 2773/09 (2 עבירות)), וזוכה מחמת הספק משני כתבי האישום הנוספים שהיו תלויים ועומדים נגדו. על כן, אתייחס להלן אך ורק לאשמות בהן הורשע המבקש. בהכרעת דינו, מיום 3.12.2013, קיבל בית הדין האזורי לעבודה (להלן: בית הדין האזורי) את עמדת המדינה, לפיה בהינתן העובדה כי המפקחים לא זכרו את פרטי האירועים דנן, ניתן להסתמך על תרשומות ומסמכים נוספים שערכו המפקחים, במהלך כל אחת מהביקורות, וליתן להם משקל ראייתי מלא, וזאת על יסוד כלל "הקפאת הזכירה שבעבר". הטעם לכך הוא, כי מדובר בפקחים אשר עיסוקם בעריכת ביקורות בתחום העסקת עובדים זרים; בשל העובדה כי המפקחים נוהגים לערוך תרשומות בעת האירועים, כחלק בלתי נפרד מעבודתם; ומשום שהתרשומות מבוססות על מה שראו עיניהם, או על פעולות שביצעו. עוד הזכיר בית הדין האזורי, את החזקה שנקבעה בפסיקה, לפיה כאשר נמצא אדם כשהוא מבצע עבודה באתר מסוים, כפי שהוכח לגבי העובדים הזרים בנידון דידן, והעבודה שהוא מבצע נחוצה למי שמחזיק באותה העת באתר, כבעלים או כקבלן – ניתן להסיק, כי קיים קשר של יחסי עבודה בין מבצע העבודה לבין מחזיק האתר. עוד נקבע, כי לא עלה בידי המבקש לסתור חזקה זו. בית הדין האזורי דחה בנוסף את טענתו של המבקש, כי העבודות בוצעו על ידי קבלן המשנה, בשם בכר גסאן (להלן: קבלן המשנה), בקובעו כי אין לייחס כל משקל למסמך שהציג המבקש, שכותרתו "הסכם עבודה" בין המבקש לקבלן המשנה.   

 

          המבקש הגיש בקשה לבית הדין האזורי לביטול הרשעתו ועתר להפנייתו לקבלת תסקיר שירות מבחן, כך שניתן יהיה להטיל עליו עונש של שירות לתועלת הציבור (להלן: של"צ), ללא הרשעה. ביום 29.12.2013, דחה בית הדין האזורי את הבקשה לביטול ההרשעה, בקובעו כי סיום הליך פלילי בעבירה מנהלית שבצידה קנס, תוך הסתפקות בשל"צ ללא הרשעה, "עלול לחתור תחת תכלית החקיקה וההרתעה הכלכלית, ולפיכך אין לנקוט בו, אלא בנסיבות יוצאות דופן". עוד ציין בית הדין האזורי, כי בעניינו של המבקש מתחזקת מסקנה זו, נוכח קיומם של קנסות מנהליים קודמים, שהוטלו על המבקש בגין ביצוע עבירות קודמות. בנוסף, בית הדין האזורי נתן דעתו לכך שאין בנסיבותיו האישיות של המבקש, ובמידת ההשפעה שתהא לאי ביטולה של הרשעתו על שיקומו, כדי להוביל לביטול ההרשעה.

 

          ביום 5.4.2014, גזר בית הדין האזורי את דינו של המבקש. בבואו לקבוע את מתחם הענישה ההולם, עמד בית הדין האזורי על כך שהעבירות על חוק עובדים זרים נקבעו כעבירות מנהליות, והקנסות המנהליים שהוצמדו להן, הם בשיעורים משמעותיים. קנסות אלו משקפים את העובדה כי העסקת עובדים זרים שלא כדין מביאה למעסיקיהם תועלת כלכלית של ממש, בעוד שאת המחיר משלם הציבור, אשר נחשף, לא אחת, לסכנה הביטחונית הכרוכה בהעסקת שוהים בלתי חוקיים. עוד ציין בית הדין האזורי, כי בענייננו הוטלו על המבקש קנסות מנהליים, והמבקש לא נרתע מלחזור ולבצע עבירות נוספות, לשם השאת רווחיו במסגרת משלח ידו. בית הדין האזורי הוסיף והדגיש את הצורך באכיפה אפקטיבית של עבירות מעין אלה, "אשר יהיה בה כדי ליצור את ההרתעה הנדרשת, ולהפוך את העבריינות בתחום לבלתי משתלמת". על יסוד האמור, קבע בית הדין האזורי, כי מתחם הענישה ינוע בין 20% ל-50% מהקנס המירבי.

 

          לצורך קביעת עונשו של המבקש בתוך מתחם הענישה, עמד בית הדין האזורי על הנסיבות לחומרה, ובכללן: העובדה כי מדובר בכתב אישום יזום, ולא בהגשת כתב אישום בעקבות בקשת המבקש להישפט; והעובדה כי שני כתבי האישום מתייחסים לאירועים שהתרחשו באותו אתר בניה, בהפרש זמנים של כשלושה חודשים בלבד, כאשר המבקש לא הפנים את חומרת מעשיו, בעקבות קנסות מנהליים שהוטלו עליו. לזכות המבקש, זקף בית הדין האזורי את הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ועד למועד מתן גזר הדין; את העובדה כי הרשעת המבקש עלולה לפגוע ביכולת ההשתכרות שלו; ונתן דעתו לשיקולים אישיים "כבדי משקל", על רקע מסמכים רפואיים שהוצגו ביחס למבקש, מצבו הכלכלי הקשה, וטרגדיה אישית שהוא עבר, לאחר שאיבד את תינוקו שהיה בן מספר ימים. על כן, סבר בית הדין האזורי, כי נסיבותיו הקשות של המבקש מצדיקות חריגה לקולה ממתחם הענישה וגזירת קנס הנמוך מהרף התחתון, וכן כי אין מקום להכפלת הקנס במספר העבירות בהן הוא הורשע. לאחר זאת, השית בית הדין האזורי על המבקש קנס כספי בסכום כולל של 60,000 ₪; וכן, קבע כי המבקש יחתום על כתב התחייבות, להימנע מביצוע עבירות לפי חוק עובדים זרים, למשך 3 שנים, וככל שיפר את ההתחייבות, יחויב בקנס המירבי הקבוע בחוק, בעת ביצוע העבירה.

 

          המבקש הגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (להלן: בית הדין הארצי), אשר נסב הן על הכרעת דינו של בית הדין האזורי, והן על גזר דינו. בפסק דינו, מיום 14.12.2016, דחה בית הדין הארצי את ערעורו של המבקש, על שני חלקיו. בפסק דינו, הטעים בית הדין הארצי, כי "על מנת להרשיע בעבירה על פי סעיף 2(א) [לחוק העובדים הזרים], על המדינה להוכיח, [...] כי נמצא אדם שהעסקתו טעונה היתר, כי היתר שכזה לא היה, וכי הנאשם הוא שהעסיק אותו" (ציטוט מע"פ 4602-07-14מדינת ישראל נ' א.י.ל סלע 1991 בע"מ (19.4.2016)). בית הדין הארצי הוסיף וקבע, בעניין זה, כי המשיבה הוכיחה את דבר העסקתם של העובדים הזרים בבניין, בעבודות טיח, הכנה לצביעה, טפסנות וצביעה, וזאת בלא היתר. עוד הטעים בית הדין הארצי, כי בית הדין האזורי הפעיל את החזקה, בעניין נוכחות העובדים הזרים באתר, בזהירות, ורק בהתייחס לאותם עובדים זרים שעסקו בביצוע אותן עבודות שהמבקש היה אחראי לביצוען, על פי ההסכם בינו לבין נציגי הבניין. אשר ליסוד הנפשי הנדרש להוכחת ביצוע העבירה שעניינה העסקת עובדים זרים, לא מצא בית הדין הארצי מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי, כי המבקש היה אדיש לשאלת חוקיות העסקתם של העובדים הזרים, ולפיכך היסוד הנפשי הוכח כנדרש. בית הדין הארצי ציין בנוסף, כי לא מתקיימות בעניינו של המבקש נסיבות חריגות המצדיקות את ביטול ההרשעה. בכל הנוגע לחומרת עונשו של המבקש, קבע בית הדין הארצי, כי אין מקום להפחתת שיעור הקנס שנגזר עליו על ידי בית הדין האזורי.  

 

הבקשה לרשות ערעור

 

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ