אסולין נ' מדינת ישראל

פסק דין

עתירה כנגד החלטת המשיבה מיום 10/12/06 לפיה העותרת אינה מהווה "דיירת ממשיכה" כמשמעו בסעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן: "החוק") וכי החלטה זו בטלה והעותרת זכאית להיות "דיירת ממשיכה" בדירה ברחוב ההסתדרות 93/2 חולון (להלן: "הדירה").

במסגרת העתירה התבקש צו ביניים לעיכוב ההליכים לסילוק ידה של המבקשת מהדירה.

המשיבה ביקשה בתגובתה להורות על סילוק העתירה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, מעשה בית דין, שיהוי וניצול לרעה של הליכי משפט.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות, אני מקבל את בקשת המשיבה, דוחה את העתירה על הסף ומבטל את הצו הארעי שניתן.

מדובר אכן, בעתירה שהוגשה בשיהוי ניכר של שנים, בלא שהוגשה בקשה להארכת מועד, תוך התנהלות בחוסר תום לב של העותרת, כולל אי גילוי הליכים קודמים, ותוך שימוש וניצול לרעה של הליכי משפט וניסיון לעקוף פסק דין חלוטים שניתנו בעניינה של העותרת.

כבר בשנת 2006 הוגשה על-ידי מדינת ישראל- מנהל מקרקעי ישראל כנגד העותרת תביעה לפינוי מהדירה ולתשלום דמי שכירות בת.א (ת"א) 58805/06, כשבתביעה זו טענה המדינה כי העותרת לא התגוררה בדירה שלוש שנים לאחר פטירת הדיירים החוזיים אסולין אסתר ודוד ז"ל, הוריה של העותרת, ולכן אינה זכאית להיחשב כ"דייר ממשיך" לצורך החוק.

העותרת טענה בכתב ההגנה כי הינה זכאית להמשיך ולהתגורר בדירה ושהיא התגוררה בדירה את התקופה הנדרשת בחוק וזכאית להיות "דיירת ממשיכה".

ביום 28/5/08 ניתן פסק דין בבית משפט השלום בת"א ע"י כבוד השופטת ערקובי, בו נדונה בין היתר טענת העותרת כי היא זכאית להיות "דיירת ממשיכה", כשבית המשפט השלום ציין כי המחלוקת היחידה בתיק הינה האם העותרת הינה "דיירת ממשיכה" ולצורך זאת בחן האם התגוררה העותרת בדירה לפחות 3 שנים לפני פטירת המנוחה דהיינו לפחות מ-5/03.

בית משפט השלום שמע עדויות של שני הצדדים לגבי מחלוקת עובדתית זו לגבי מגוריה של העותרת בדירה וקבע שעל פי המסמכים והעדויות שהובאו בפניו לא ניתן לשלול את הטענה כי העותרת התגוררה בדירה יחד עם המנוחה אך לאור פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין זריהן (בע"א 3798/07 משה זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (12/5/08) הרי, גם בהנחה כי העותרת התגוררה בדירה, יש להורות על פינוי העותרת שכן היא קיבלה סיוע בשכ"ד ממשרד השיכון בתקופה הרלוונטית לאור הצהרותיה על הסכמי שכירות בדירות אחרות והתנהגות חסרת תום לב כזו מצדיקה את ביטול החוזה גם אם הדייר הוכר כ"דייר ממשיך".

לכן, קיבל בית משפט השלום את התביעה והורה על פינוי העותרת מהדירה.

העותרת הגישה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום וביום 27/1/10 ניתן פסק דין בע"א (ת"א) 1039/09 אסולין נ' מנהל מקרקעי ישראל, (הרכב שנלר, ורדי, לבהר שרון) בו הוחזר הדיון לבית משפט קמא על מנת שיקבע ממצא עובדתי לגבי השאלה העובדתית לעניין משך מגוריה של העותרת בדירה קודם לפטירת המנוחים והאם התגוררה בדירה במשך שלוש השנים הקובעות הנדרשות לצורך היותה "דיירת ממשיכה" לפי החוק, כשאם ייקבע שהתגוררה בדירה, אזי ייזקק ביהמ"ש לשאלה המשפטית העולה מפסק דין זריהן.

בעקבות זאת ניתן ביום 13/12/11 פסק דין משלים ע"י בית משפט השלום על ידי כבוד השופטת ערקובי (להלן: "פסק הדין המשלים") בו נקבע עובדתית כי העותרת התגוררה בדירה למעלה מ-3 שנים לפני פטירת אמה המנוחה.

יחד עם זאת קבע בית המשפט שעקב הלכת זריהן יש להורות על פינויה של העותרת מהדירה, שכן לאור העובדה שקיבלה סיוע כספי מהמדינה בשכ"ד בדירות אחרות ששכרה לאחיה בזמן שהיא התגוררה בדירה נשוא העתירה, העותרת מושתקת ומנועה מלטעון כי יש לראותה כדיירת ממשיכה וזאת מכוח עקרון תום הלב.

מתברר כי העותרת הגישה ערעור על פסק הדין המשלים הנ"ל ביום 19/12/12 ובשלב יותר מאוחר ביקשה להאריך את המועד להגשת הערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום וכל זאת באמצעות עו"ד פאליק, בא כוחה גם דהיום, שמונה כמייצגה ע"י הלשכה לסיוע משפטי, ובקשתה להארכת המועד נדחתה ע"י כבוד השופטת הרשמת נחליאלי ביום 19/5/13, בהתחשב בכך שמדובר באיחור של כשנה שחלפה מאז פסק דינו של בימ"ש השלום וכחצי שנה שחלפה מאז מינויו של עו"ד פאליק ב"כ המבקשת מטעם הסיוע המשפטי כמייצגה של העותרת.

על כך הגישה העותרת באמצעות עו"ד פאליק שמונה כאמור כמייצגה ע"י הלשכה לסיוע משפטי (ומייצגה גם בעתירה בפני) בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון (רע"א 4474/13) וביום 20/8/13 דחה כבוד השופט רובינשטיין את הבקשה משלא הוצבע על "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך, כשהוא לא קובע מסמרות לגבי עצם העניין וכדבריו: "מבלי לטעת מסמרות, נראה כי אין זה ראוי שמי שזכה להטבה מקופת הציבור, בדמות סיוע בדיור יזכה להטבה מקבילה בחישוב אותה תקופה בראייתו כדייר ממשיך בדירה אחרת, בעוד אחרים ממתינים עד בוש", אך בית המשפט לא נצרך להידרש לכך במקרה זה, שכן העותרת לא חצתה את המשוכה הדיונית.

העותרת מתעלמת למעשה מכל ההליכים דנן, כאילו לא היו, והיא בחרה "במסלול עוקף" שמטרתו לעקוף את המחסום שנוצר עקב קיומו של פסק דין חלוט לפינוי כנגדה באמצעות עתירה מנהלית שהוגשה ביום 1/10/13 התוקפת את ההחלטה של המשיבה מיום 10/12/06 בו נקבע שאינה דיירת ממשיכה.

מעבר לשיהוי הניכר של שנים רבות הקיים במקרה זה והעובדה שאף לא הוגשה בקשה להארכת מועד (שברי גם שלא הייתה מתקבלת) מדובר בהתנהגות לא ראויה של העותרת המנסה לעקוף פסקי דין חלוטים, תוך ניצול רעה של הליכי משפט.

העותרת אכן הלכה בדרך המלך במסלול האזרחי, הגישה ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום שבעקבותיו אף הוחזר הדיון בפעם הראשונה לבית משפט השלום שנתן פסק דין משלים עליו גם כן הוגש ערעור ובקשה להארכת מועד, ברם עקב האיחור בהגשת הערעור נדחתה הבקשה להארכת מועד וכן נדחתה בקשת רשות הערעור על החלטה זו, ובכך הפך פסק הדין לפינוי לחלוט.
והנה העותרת מצאה דרך לנסות ולעקוף פסק דין חלוט ודיונים שהתנהלו במשך שנים רבות בכל הערכאות כולל בבית המשפט העליון, באמצעות הגשת עתירה מנהלית ומדובר בדרך לא ראויה וחסרת תום לב.