פסק דין
בפני תביעה כספית על סך 11,186 ש"ח (לאחר הגשת כתב תביעה מתוקן; לא כולל הפרשי הצמדה וריבית, או הוצאות ושכר טרחה), שהגישה חברת אניגמה שיווק בע"מ ("התובעת") נגד סלקום ישראל בע"מ ("הנתבעת"), בגין הפרת הסכם נטענת. הנתבעת הגישה כתב הגנה, וכן הוגשו תצהירי עדות ראשית.
הדיון בפני התנהל באופן לא פורמאלי, והצדדים העלו טענותיהם באופן חופשי. בתום הדיון החופשי בחרו הצדדים, בנסיבות העניין, לבקש מביהמ"ש ליתן פסק דין, ללא נימוקים, על פי הקבוע בסעיף 79א'(א) לחוק בתי המשפט בהסתמך על הטיעונים וכתבי הטענות.
כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).
טענות התובעת, בקליפת אגוז, הן, כי בשעתו התקשרה עם הנתבעת בהסכם להספקת שירותי טלפון סלולרי, ואלה עיקרי תנאיו: ההתקשרות בפועל לפי חבילת התקשורת שנרכשה תתחיל רק כעבור מספר חודשים, ולפרק זמן קצר תחויב התובעת רק לפי צריכה בפועל בשיחות בחו"ל, שכן מנכ"ל התובעת עומד לצאת לחו"ל, אולם התובעת כבר חפצה להדפיס כרטיסי ביקור וניירות מכתבים שישאו את המספרים המעודכנים; החבילה עצמה כללה 1000 דקות שיחה תמורת 300 ש"ח בחודש, מכשיר, מכשיר קבוע לרכב, וכן מסך מחשב דק כמתנה; נרכשו 2 חבילות כאלה.
בפועל, לא סופקו המכשירים הניידים, המכשירים הקבועים ומסכי המחשב. כן התברר, כי החיוב על פי החבילה החל מייד עם החתימה, ולא מספר חודשים לאחר מכן. סדרת פגישות עם נציגי מכירות שונים, חלקם בכירים, הובילה לסדרת התנצלויות ובירורים, אולם הבעיות לא טופלו, וכעבור מספר חודשים ביטלה התובעת את ההסכם. לפיכך תובעת התובעת את הסכומים הבאים: 2,747 ש"ח החזר תשלום ששולם ביתר, 2,000 ש"ח פיצוי בגין השחתת זמן, 4,000 ש"ח פיצוי בגין הפרת הסכם, 2,000 ש"ח שווים המשוער של 2 מסכי מחשב.
טענות הנתבעת, בקליפת אגוז, הן, כי העסקה בפועל היתה עסקה לרכישת 2 כרטיסי "סים", בלא מכשירים, וחבילת התקשורת נועדה להפעלה מיידית; לא הובטחו מסכי מחשב; הובטחו מכשירים קבועים לרכב, ואף נמסרו שוברים לצורך התקנה, ועל התובעת היה למסור השוברים במרכז ההתקנה, ואין לה להלין אלא על עצמה על שלא עשתה כן; מכל מקום, החיוב עבור המכשירים החל מיידית; בקווים נעשה שימוש, גם בארץ, מייד עם קבלתם; הטענה כי סוכם שהחבילות לא תופעלנה מיידית הועלתה על ידי התובעת רק מספר חודשים לאחר ההתקשרות.
"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).
מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו.
לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)), ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך כולל של 3,600 ש"ח.
סכום זה ישולם תוך 30 יום, אחרת ישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.
ניתן היום, ט"ז אב תשע"א, 16 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.