אמסלם נ' זמיר ואח'

פסק דין

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

רקע כללי

התובעת ילידת 1971, נפגעה בתאונת דרכים ביום 1/2/2010, כאשר רכב שהיה נהוג על ידי נתבע 1 פגע בה כשהייתה הולכת רגל ועלה על רגלה. בעקבות כך נגרמה לתובעת חבלת מעיכה ברגל שמאל; היא פונתה לבי"ח שערי צדק ושם אושפזה במשך 5 ימים.

הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") הינה חברה לביטוח בע"מ אשר ביטחה את רכב נתבע 1 בביטוח חובה בעת התאונה.

אין מחלוקת בסוגיית החבות אלא אך באשר לשיעור הפיצויים להם זכאית התובעת.

הנכות הרפואית

בית המשפט מינה את ד"ר עופר אלישוב כמומחה מטעמו בתחום האורתופדיה. בחוות דעתו מציין ד"ר אלישוב כי התובעת הולכת ועולה במדרגות ללא בעיה, למעט קליק כואב חד פעמי בעליית מדרגות; קיימת נפיחות בקרסול שמאל והגבלת תנועה מזערית במתיחה; קיימות צלקות עם אלמנט כיעור מקומי מזערי ללא עדות לציפורן חודרנית.

ד"ר אלישוב אישר לתובעת תקופת אי-כושר מלא על פי תעודות המחלה מיום התאונה עד 30/4/2010; לאחר מכן נכות זמנית בשיעור 20% במשך חודשיים. ד"ר אלישוב העריך את נכותה הצמיתה של התובעת בשיער 5% בגין הפרעה מזערית בקרסול סביב אזור הפגיעה לפי סעיף 35(1)(א-ב) ו-5% בגין צלקות עם אלמנט כיעור מזערי לפי סעיף 75(1)(א-ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי.

בתשובתו לשאלות הבהרה שהופנו אליו על ידי ב"כ הנתבעת, ציין ד"ר אלישוב כי: "אני כבר לא כל כך בטוח אם הכיעור רק מזערי, אבל לאור בהירות הצלקות ומקומן, משאיר הנכות על כנה ולא מעלה אותה".

סבורני כי ד"ר אלישוב נוקט בחוות דעתו בגישה מצמצמת בהערכת נכותה של התובעת, וזאת בשים לב למהות הפגיעה ותיאור המגבלות הנובעות ממנה על ידי התובעת; ואולם חרף זאת לא ניתן לקבוע כי גישתו של ד"ר אלישוב חורגת במידה קיצונית מהסביר באופן שמצדיק התערבות בית המשפט בקביעותיו, זאת גם מן הטעם שבית המשפט יכול להתייחס להשלכה התפקודית של פגיעת התובעת על פי התרשמותו מאופי הפגיעה, קביעות המומחה ועדות התובעת, ולייחס למכלול הדברים את המשקל המתבקש בהערכת שיעור הפיצויים שסביר לפסוק לתובעת.

שיעור הפיצויים

הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות.

בתצהירה מציינת התובעת כי עד שנת 2006 היא עבדה משך שנים ארוכות כמזכירה רפואית, אולם היא הפסיקה עבודתה בשנת 2006 עקב שמירת הריון שבעקבותיו נולדה בתה היחידה כשהיא סובלת מנכות בשיעור 100%, דבר שמנע ממנה לחזור לעבודה ותחת זאת להקדיש את כל חייה לטיפול בבתה.

התובעת אף מציינת בתצהירה ובעדותה כי בתקופה האחרונה, מאחר ובתה נמצאת במסגרת חינוך מסודרת, היא מנסה לשוב למעגל העבודה ולצורך כך אף בדקה מספר מקומות עבודה, אולם היא מתקשה למצוא עבודה המוגבלת לשעות הבוקר ולמגבלות מהן היא סובלת.

עוד מציינת התובעת בתצהירה ובעדותה כי, היא סובלת מכאבים והגבלות תנועה בכל הקשור בשימוש בכף רגל שמאל: היא סובלת מנפיחויות חוזרות בכף הרגל, צלקות מכערות, מתקשה לכרוע, לעלות ולרדת במדרגות, וכן בעמידה והליכה ממושכת; במיוחד היא מתקשה הרבה יותר בכל הקשור לטיפול בבתה.

התובעת אף מציינת כי היא מתקשה לטפל בבתה, היא מתקשה מאד להרים אותה, במיוחד לאור העובדה שהמשפחה מתגוררת בקומה השלישית ללא מעלית; גם כשהיא כורעת על הרצפה לשחק איתה, או לקלח אותה; כך גם כשהיא משכיבה את בתה לישון מאחר והבת נמצאת במיטה שיש לה סורגים משני צידיה שמחייבת להרים את הבת לגובה בטרם ניתן להניחה במיטה.

חשוב לציין כי עדותה של התובעת עשתה עלי רושם אמין ומהימן; היא הייתה עניינית, ישירה, קוהרנטית ונטולת הפרזות לא סבירות.

ב"כ התובעת מבקש לקבוע את בסיס שכרה של התובעת על פי שכר המינימום בשיעור של 4,100 ₪, וזאת בהתחשב בעברה התעסוקתי ולחלופין בתור עקרת בית ולנוכח הפסיקה הנוהגת בענין זה, ולפסוק לה פיצוי בגין גריעה מכושר השתכרות לפי נכות תפקודית בשיעור 10%.

מנגד, נטען על ידי הנתבעת כי בשים לב לנכותה המזערית של התובעת, ולכך שהיא ממילא אינה עובדת, אין לפסוק לה פיצוי במרכיב זה. לחלופין, מטעמי ספק בלבד, יש לשקול פיצוי גלובלי שלא יעלה על 5,000 ₪.