אלפר נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

זהו ערר לפי חוק הטבות לניצולי שואה תשס"ז- 2007 (להלן החוק). העורר הוא מר יוליאן אלפר שנולד ברומניה ב- 1938.

לדברי העורר הוא נולד בעיר יאסי והתגורר שם עם משפחתו בתקופת הרדיפות.

על הקורות אותם מסר מספר גרסאות –

בטופס התביעה: "בעת מלחמת העולם השנייה אני שהיתי עם אבי ושאר משפחתי ביאסי במחנה."

במכתב אותו שלח למשיבה כשבועיים לאחר הגשת התביעה סיפר כי המשפחה היתה עצורה בבית וכשהלכו לבקש אישור ללכת ברחוב, עצרו אותם "במחנה עבודה שביאסי אחרי תקופה שחררו אותנו ורק אבא נישאר במחנה."

בעדותו בפני הועדה סיפר כי לאחר שנעצרו ברחוב אביו נשלח לעבוד במחנה עבודה, יצא בבוקר וחזר כל ערב הביתה. ובאשר אליו, ילד כבן 3, אמר כי היה כל הזמן עם אביו בעוד ששני אחיו היו עם האם. לדבריו הוא ואביו נסעו מדי יום הלוך וחזור למחנה בחשמלית. על השהות במחנה אמר "הייתי יושב בחוץ והוא עשה בפנים כל מיני עבודות."

העורר הוסיף בעדותו כי שהה במחנה עם אביו שנה וחצי ואח"כ כל המשפחה ברחה.

מטעם העורר העיד מר רפאל רוזנצוויג:

העד הוא יליד 1932 ולדבריו גר בשכנות למשפחת העורר. הוא היה יתום מהוריו ולכן הרבה לבקר אצל משפחת העורר והיה אצלם כבן בית. ידוע לו שהוריו של העורר עבדו במטבח ביאסי והאב לקח עימו לעבודה את העורר. בהמשך אמר כי העורר נשאר במחנה עם אביו: "מי שהיה במחנה ביאס ישן שם, על זה אין ויכוח." הוא ציין כי חדל לבקר אצל המשפחה כשנלקחה למחנה והוא עצמו הועבר לבית ילדים ומשם עלה לארץ.

דיון

בפנינו שתי עדויות של מי שהיו ילדים בזמן הרדיפות וברור שדבריהם הם בגדר עדויות שמיעה. מר רוזנצוויג היה אמנם מבוגר מהעורר, כבן 10, אך מעדותו ברור כי לא ידע מידיעה אישית מה עלה בגורל המשפחה למעט העובדה שלא התגוררו עוד בדירתם, עובדה הסותרת את דברי העורר עצמו. עוד אמר העד כי מי שנלקח למחנה עבודה נשאר שם ולא חזר לביתו, וגם זאת בניגוד לטענת העורר. העד לא יכול היה לדעת מה התרחש במחנה שכן הוא עצמו נלקח לבית יתומים ומשם עלה לישראל. עדותו של מר רוזנצוויג אינה תומכת אפוא בגרסת העורר למעט העובדה שהמשפחה התגוררה ביאסי.

עדותו של העורר לוקה בסתירות מהותיות כפי שפורט לעיל ולא נוכל לזקק ממנה גרסה עליה ניתן לסמוך במידה מספקת, ובפרט כשמדובר בעדות של מי שהיה באותו זמן רק בן 3.

ב"כ העורר הציג בפנינו שורה של פסקי דין בהם התקבלו טענות עוררים כי שהו במחנות עבודה מוכרים לצורך החוק, על אף שהיו צעירים מהגיל הפורמאלי של אסירי מחנות העבודה לפי תבחיני הרשויות הגרמניות. בכל אותם פסקי הדין, הועדה נתנה אמון מלא בגרסאותיהם ולצערנו לא כך לגבי העורר שבפנינו. זאת ועוד, חלק ניכר מסיפור הישרדותו של העורר כמסופר על ידו, אינו תואם את הידע ההיסטורי, כמו למשל הצורך באישור להימצא ברחוב או היציאה הביתה מדי יום מהמחנה.

לאור האמור לעיל אנו דוחים את הערר.

מזכירות הועדה תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין בשאלה משפטית בלבד.

ניתן היום, כ"ה תשרי תשע"ב, 23 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.

______________ _________________

פרופ' יוסף זהבי עו"ד יהודית ארבל