פסק דין
הצדדים ועיקרי הטענות
התובע הגיש תביעה לתשלום סך של 8,755 ₪ בתוספת הוצאות ופיצוי בגין עגמת נפש, בטענה כי רכש מהנתבעת כסאות עור, מאיכות ירודה. מכתב התביעה עולה כי התובע רכש ששה כסאות עור בשנת 2006, במחיר של 3,000 ש"ח. בשנת 2009 החלו להופיע קילופים מקומיים במושב כיסא בודד, אשר התפשטו לכיסאות נוספים, תוך גרימת לכלוך מתמשך של קילופי עור ופירורים הנערמים על הרצפה.
לטענת התובע פנה בשנת 2012 למנהלת סניף הנתבעת ברמת גן, אשר השיבה לו כי יתכן והפגמים נגרמו כתוצאה משימוש או מחומרי ניקוי.
התובע צירף לתיק בית המשפט חוות דעת מומחה, מאת מר חיים רוף, אשר קבע כי הריפוד עשוי עור מאיכות ירודה, ומצופה בחומר סינתטי. כמו כן צירף התובע לכתב התביעה תמונות, בהם נראים כסאות, אשר הריפוד פגום, הן על גבי המושבים והן על גבי משענת הכיסא.
הנתבעת טענה כי תלונתו של התובע הגיעה לנתבעת למעלה משש שנים, לאחר שרכש את הכיסאות, וכי העור, בו רופדו הכיסאות, אינו נופל מאיכות של עורות בייקאסט, אשר השימוש בהם רווח בשוק העולמי.
הנתבעת טענה כי בהתחשב בעובדה כי הכיסאות נמצאים בשימוש למעלה משש שנים, המצאות הקילופים בכיסאות הינה סבירה. הנתבעת צירפה לתיק בית המשפט חוות דעת מומחה מטעמה.
בדיון, אשר התקיים ביום 20.10.13 העידו שני המומחים.
לטענת מר רוף, המומחה מטעם התובע, הדביקו על גבי שכבת העור, המרפדת את הכיסא, חומר סינתטי. ריפוד זה נקרא, בעגה המקצועית "בייקאסט". הלמינציה של החומר הסינתטי משווה לריפוד מראה של עור עליון.
מר אוז'לבו, המומחה מטעם הנתבעת העיד ואמר כי העור בריא, והשכבה שהתפוררה הינה השכבה הסינתטית, המודבקת על גבי העור, וכי הפגמים נגרמו כתוצאה משימוש בחומרי ניקוי, או כתוצאה מחשיפה לשמש.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את הצדדים, ואת העדים, עיינתי בכתבי הטענות, במסמכים אשר צורפו ובתמונות, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.
סע' 11 (4) לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק") קובע כי "המוכר לא קיים את חיוביו, אם מסר –
(4)נכס שמבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו אינו מתאים לדגם או לדוגמה שהוצגו לקונה, זולת אם הוצגו ללא קבלת אחריות להתאמה;
ובס"ק (5) "נכס שאינו מתאים מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים".
אני סבורה כי בענייננו, הוכחה אי התאמה בין כסאות העור, אותם ביקש התובע לקנות, לבין כסאות מרופדים בעור מסוג בייקאסט, אשר הציפוי העליון הינו סינתטי. הוכח כי השכבה הפלסטית התפוררה. ספק בעיני אם יכול היה התובע, בעת שרכש את הכיסאות, להבחין באי ההתאמה.
למרות שהפגמים החלו להתגלות בכיסאות בשנת 2009, לא מצא התובע לנכון לפנות אל הנתבעת, אלא בשנת 2012. מחוות דעת המומחה עולה כי הוא בדק את הכיסאות בשנת 2013, כשבע שנים לאחר שניקנו.
סע' 15 לחוק קובע כי ""לא היתה אי-ההתאמה ניתנת לגילוי בבדיקה סבירה, זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור בסעיף 14, ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה; אולם במכירת נכס נד אין הקונה זכאי לחזור בו מן החוזה אם נתן הודעה כאמור לאחר שעברו שנתיים ממסירת הממכר, ואין הוא זכאי ליתר התרופות בשל הפרת חוזה אם נתן את ההודעה לאחר שעברו ארבע שנים ממסירת הממכר".
סע' 16 לחוק קובע כי "היתה אי-ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה, ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור בסעיפים 14 ו-15 או בכל הסכם ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה" (ההדגשה אינה במקור ת.ק).
לטענת התובע החלו הכיסאות להתקלף בשנת 2009. התובע פנה לנתבעת רק שלוש שנים לאחר מכן (שש שנים לאחר שרכש את הכיסאות).