אליעז נ' מועצה איזורית חבל מודיעין ואח'

החלטה

תמצית התביעה:

1.עניינה של התביעה שלפניי בשטח מקרקעין עליו בנוי מבנה אשר משמש כיום לצרכים ציבוריים (כמועדון לקשישים). המקרקעין מצויים בישוב כפר נופך.

לטענת התובע, על פי כתב התביעה המתוקן, הוא רכש את הזכויות במקרקעין מצד שלישי וזאת בשנת 1965. בשל היותו קצין במשמר הגבול הוא מסר את המקרקעין בשנות השבעים כפיקדון לשימוש ציבורי של המועצה האזורית (הנתבעת 1).

בראשית שנות התשעים שב התובע למקרקעין והחזקה שלו בהם הוכרה על ידי המועצה. בסמוך לשנת 1992 נאלץ התובע לעזוב את המקום. בסוף שנת 2010, פנה התובע וביקש לקבל בחזרה את החזקה במקרקעין. אלא, שאז נדחה על ידי הנתבעים ומכאן התביעה דנן.

התובע עתר ליתן צו עשה לסילוק ידן של הנתבעות 1-2 מהמקרקעין, לחייב את הנתבעות בדמי שימוש ראויים בסך 350,000 ₪ ולחילופין ליתן סעד הצהרתי לפיו הינו בעל זכות במקרקעין, לצורך קבלת פיצויי הפקעה.

2.הנתבעות הכחישו את טענות התובע בכתבי הגנה מפורטים אשר הגישו. בנוסף לכך עתרו הנתבעות 1 ו- 2 לסילוקה של התביעה על הסף. לבקשה הצטרפה גם מדינת ישראל (מנהל מקרקעי ישראל).

טענות הצדדים:

3.לטענת הנתבעות, יש לסלק את התביעה על הסף לנוכח התיישנותה, היעדר יריבות והיעדר עילה. עוד נטען בבקשה כי לבית המשפט זה אין סמכות עניינית לדון בתביעה.

4.לטענת התובע, בתגובתו, התביעה לא התיישנה, שכן, עילת התביעה נולדה רק בשנת 2010 כאשר ביקש לקבל לידיו בחזרה את המקרקעין ונדחה. עוד טען התובע בתגובתו כי עומדת לו עילה כנגד הנתבעות וכי לבית המשפט זה יש סמכות עניינית לדון בתביעה הואיל ומבוקש בה סעד של חזקה, שימוש ופיצוי כספי בתחום סמכותו של בית המשפט השלום.

דיון והכרעה:

5.בראש ובראשונה, יש להיזקק מבחינת סמכותו העניינית של בית המשפט זה לדון בתביעה.

בהקשר למחלוקת זו, אני סבור שהדין עם התובע.

ראשית, אחד הסעדים העיקריים הנתבעים בתביעה הינו סעד כספי המצוי בתחום סמכותו של בית המשפט זה.

שנית, אין מחלוקת שהמקרקעין בישוב נופך לא עברו הסדר וזכויות המתיישבים אינן רשומות. התובע מבחינתו, אינו אוחז ברישום כלשהוא המעיד על זיקתו למקרקעין (למעט תצהירים אשר מאשרים את גרסתו הבסיסית כי רכש בשנת 1965 זכויות כלשהן מצד שלישי). מכאן שזכותו של התובע, כפי שהיא עולה מכתבי הטענות, הינה זכות חזקה ושימוש. לאור הפרשנות המרחיבה אשר ניתנה לסמכותו של בית המשפט השלום בנוגע לתביעות שימוש בחזקה במקרקעין [רע"א 3749/12 בר-עוז נ' סטר (פורסם בנבו) (2013)] ברי כי קמה סמכות עניינית לדון בתביעה.

מטעמים אלה אני קובע כי לבית משפט זה סמכות לדון בתביעה.

6.לעניין טענת ההתיישנות, הרי זו תוכרע בהתאם למובא בכתב התביעה המתוקן על נספחיו.

7.על פי המבוא לכתב התביעה המתוקן, התובע רכש מצד שלישי זכויות במקרקעין וזאת בשנת 1965 [סעיף 1 א' לכתב התביעה המתוקן]. לנוכח שירותו של התובע כקצין במשמר הגבול, הוא מסר את השטח כפיקדון לשימושה של המועצה [סעיף 1 ב' לכתב התביעה המתוקן]. בשנת 1990 שב התובע למקום וראש המועצה האזורית הכיר בזכותו של התובע להחזיק במקרקעין. אלא, שבסמוך לכך נאלץ התובע לעזוב את המקום למספר שנים [סעיף 1 ג' לכתב התביעה המתוקן]. לאחר פרישתו של התובע לגמלאות הוא שב אל המקום ואז הסתבר לו כי הנתבעות 1 ו - 2 עושות במקרקעין שימוש לצרכי ציבור [סעיף 1 ד' לכתב התביעה המתוקן].

8.בגוף כתב התביעה המתוקן מפורטות עובדות התביעה.

על פי הנטען בעמוד 4 לכתב התביעה, סעיף ג', התובע מסר את המקרקעין לידי המועצה האזורית, כך שבתקופת היעדרותו, בין השנים 1973-1990, הוסכם כי הנכס ישמש לצרכים ציבוריים. חיזוק לכך בנספח ד' לכתב התביעה, שם מאשר מר הדר אביגדור, במסמך שנערך בשנת 1990, כי התובע מסר את הבית והמקרקעין למועצה כאשר הוסכם שהבית ינוצל למועדון קשישים בכפר נופך.