פסק דין
בפניי בקשת המבקש לאישור פסק בורר (הפ"ב 13957-04-11), והתנגדות המשיב לאישור (הפ"ב 38914-06-11).
ההחלטה נשוא ההליכים שבפניי, ואשר לטענת המבקש הינה בגדר של "פסק בורר" הראוי לאישור לפי סעיף 23 לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן: "פסק הבורר"), ניתנה על ידי כב' הרב נפתלי נוסבוים ביום ר"ח ניסן תשע"א, והיא מתייחסת לשאלת תוקפו של זיכרון דברים למכירת נכס, שנחתם על ידי המבקש, מצד אחד, ועל ידי בנו של המשיב, נפתלי צבי הלפרין, מהצד השני. בפסק הבורר נקבעו שתי קביעות: ראשית, כי "ההסכם שנעשה בין הצדדים הנ"ל על ידי הרב נפתלי צבי הלפרין שליט"א הוא בתוקפו"; ושנית, המלצה לצדדים "לנהל מו"מ ביחס למחיר, ובאם לא ישתוו אחווה את דעתי בזה".
ב"כ המשיב הגישה התנגדות לאישור פסק הבורר, בטענה כי כלל אין המדובר בפסק בורר, ואף לא בפסק ביניים, מאחר שמתוך המלצת הבורר לצדדים לנהל מו"מ בנושא המחיר, ניתן להסיק כי נושא זה טרם הוכרע. לדעתה של ב"כ המשיב, מאחר ומרכיב המחיר הינו מרכיב מרכזי בשאלת המכר בכללותו, הרי שמדובר לכל היותר בהחלטת ביניים, אשר לפי חוק הבוררות איננה נשוא לאישורו של בית משפט. בכך גם מנמקת ב"כ המשיב שהיא לא הגישה בקשה לביטול פסק בוררות לפי סעיף 24 לחוק, כפי שיש לעשות כשנשוא ההתנגדות הינו פסק בורר, בין אם פסק סופי ובין אם פסק ביניים; אלא, התנגדות גרידא, מאחר שאין המדובר בפסק בורר שניתן לבטלו.
בתמיכה לעמדתה מפנה ב"כ המשיב להחלטה נוספת שהוציא הבורר מתחת ידו לאחר מתן פסק הבורר, בה קבע כי "בהמשך למה שנכתב על ידי החתום מטה בתאריך ב' ניסן ש.ז. [תאריך פסק הבורר נשוא ההליך שבפניי – ב.ג.], על הצדדים לחזור ולהמשיך בדיון כנכתב שם בסעיף ב'". טוענת ב"כ המשיב כי החלטה מאוחרת זו מהווה ראייה חותכת לכך שהבורר עצמו אינו רואה את הפסק שנתן כפסק סופי; והראיה, שהוא עצמו קבע שהדיון בנושא המחיר ימשיך להישמע בפניו.
יוצא, אפוא, כי התנגדותה של ב"כ המשיב מסתמכת אך ורק בטענה כי החלטת הבורר אינה בשלה לאישורו של בית המשפט, מאחר וטרם התגבש לכדי "פסק"; וכי על כן יש להמתין עד שהבורר ישלים את מלאכתו לפני שניתן להגיש בקשה כלשהי לאישור פסק דינו או לביטולו.
ב"כ המבקש טוען, מאידך, כי הבורר סיים סופית את מלאכתו עם הכרעתו בדבר תקפותו של ההסכם, וכי שאלה זו – ושאלה זו בלבד – היא אשר עמדה להכרעה בפניו. כראיה לכך מפנה ב"כ המבקש, בין היתר, לסיכומים שהגיש המשיב עצמו לבורר, כשמעיון קל בסיכומים אלה ניתן לראות באופן הברור ביותר כי, בניגוד לעמדתו בפני בית משפט זה, שאלת המחיר כלל לא היוותה מרכיב בסכסוך שבפני הבורר, ואין למצוא מילה וחצי מילה בסיכומיו של המשיב עצמו בנושא המחיר. כל טענותיו של המשיב מתייחסות אך ורק לעצם תקפותו של ההסכם, וזאת, לאור השאלה היחידה והבלעדית שהתעוררה בבוררות, היינו, האם בנו של המשיב, שחתם על ההסכם נשוא הבוררות בשם אביו, אכן היה מוסמך לחתום בשם אביו על ההסכם, הא ותו לא.
דין עמדתו של המשיב להידחות.
ראשית, יש לראות בסיכומיו של הנתבע ראיה משכנעת התומכת בעמדתו של המבקש, מאחר שמן הסיכומים עולה כי המשיב עצמו לא טען טענה כלשהי בפני הבורר בנושא המחיר, והתמקד אך ורק בשאלת תוקפו של ההסכם. זאת ועוד, ההסכם עצמו כולל תנאים מפורשים בנוגע למחיר, כך שכל החלטה בדבר תקפותו של ההסכם פורשת את כנפיה גם על נושא המחיר עליו סוכם. אומנם, כתוצאה מהכרעת הבורר בנושא תקפות ההסכם, מתעוררת השאלה האם יש מקום לתיקון בתנאי המחיר לאור הזמן שחלף, ומאחר שההסכם כפי שנערך אינו כולל הוראות כלשהן בדבר עדכון המחיר, ומשאיר שאלה זו ללא מענה. ברם, אין בכך כדי לגרוע מן המסקנה כי אכן מדובר בפסק סופי של הבורר בנושא שעמד במחלוקת.
שנית, גם אם יש להסיק, כפי שככל הנראה רואה הבורר בעצמו את המצב, שדין ההליך להמשיך בפניו בכל הנוגע למחיר העסקה, הרי שההחלטה אשר ניתנה תיחשב בכל זאת כ"פסק" ביניים לצורכי חוק הבוררות, ולא "החלטת" ביניים, כיון שבהחלטתו הכריע הבורר סופית באחת הסוגיות שבמחלוקת, קרי, שאלת תקפותו של ההסכם, ולא קשר בדרך כלשהי בין סוגיית המחיר, הפתוחה, לבין סוגיית תקיפותו של ההסכם, אשר בעיניו הוכרעה סופית:
"כל טיבו של פסק הביניים, שהוא 'מכריע באופן סופי וחד-משמעי בחלק מוגדר ומותחם מן המחלוקת נושא הבוררות העומד על רגליו שלו...' (רע"א 300/89 ולקו, חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(4) 497)."
(פרופ' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת, כרך ב', עמ' 760-761).
מסקנה זו גם מתבקשת מקביעתו של המחוקק בסעיף י"ז לתוספת לחוק, שהבורר מוסמך "לתת פסק-ביניים המכריע בנושא הבוררות חלקים-חלקים". השווה, ה"פ (י-ם) 604/99 ה"פ (מחוזי יר') 604/99 ד.צ. עמית בניה ופיתוח בע"מ נ' עובד לוי תיעוש האבן והבניה בע"מ, תק-מח 2000(1), 512 (2000):
"פסק ביניים" כהגדרתו בסיפא לפסקה י"ז של התוספת לחוק הוא פסק "המכריע בנושא הבוררות חלקים חלקים". ברי לנו כי "פסק ביניים" כמשמעותו בחוק, מקביל לפס"ד חלקי אותו מוסמך להוציא בימ"ש, ולא להחלטת ביניים.
מאחר שהתנגדותה של ב"כ המשיב מתבססת אך ורק על הטענה שיש להגדיר את החלטת הבורר כהחלטת ביניים ולא פסק ביניים, הרי משקבענו כי אכן מדובר בפסק ביניים, אין אלא לדחות את ההתנגדות למתן האישור.
אשר על כן, אני נותן בזה אישור לפסק הבורר מר"ח ניסן תשע"א, כמבוקש.
אני מחייב בזה את המשיב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של המבקש בסך 4,000 ₪.
ניתן היום, ט' תמוז תשע"א, 11 יולי 2011, בהעדר הצדדים.