אי מתן פטור מאשמה לקטין שעישן סמי "ספייס" ו"נייס" למרות שבפק' הסמים לא הוזכר במפורש שמם בכינויי רחוב אלה

עובדות המקרה:

המאשימה טענה כלפי הנאשם, כי ביום 10.01.12 בשתי הזדמנויות שונות בפנימייה בצפון הארץ, השתמש הנאשם בסם מסוכן מסוג חשיש במשקל אשר אינו ידוע במדויק למאשימה בדרך של עישון (ג'וינט), לצריכתו ללא היתר כדין.

בנוסף, ביום 09.01.12, שעה מדויקת שאינה ידועה למאשימה, בפנימייה בצפון הארץ, השתמש הנאשם בסם מסוכן מסוג חשיש במשקל אשר אינו ידוע במדויק למאשימה, בדרך של עישון (ג'וינט), לצריכתו ללא היתר כדין.

לבסוף, בלילה שבין 07.01.12 ל- 08.01.12 בפנימייה בצפון הארץ, השתמש הנאשם ביחד עם קטינים נוספים בסם מסוכן מסוג חשיש במשקל אשר אינו ידוע במדויק למאשימה, בדרך של עישון (ג'וינט), לצריכתו ללא היתר כדין.

לאור עובדות אלו, הוגש כתב נגד הנאשם אישום המייחס לו שלושה אישומים שונים של החזקה ושימוש בסם לצריכה עצמית-לפי סעיף 7(א)+7(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) התשל"ג, 1973.

ב"כ הנאשם :

העלתה טענה מקדמית טרם המענה לאישום. הצדדים הסכימו להגיש לעיוני את חומר הראיות. נטען כי מחומר החקירה ניתן ללמוד כי בתאריכים המצוינים בשני האישומים הראשונים, כלל לא בוצעו עבירות על ידי הנאשם.

לטענתה, מכיוון שמדובר בימים בהם לא בוצעה עבירה על ידי הנאשם, ואף לא ניתן להסיק מהו טיב החומר שבו נטען כי השתמש, הרי שאין להתייחס כלל לשני אישומים אלו.

לעניין האישום השלישי, הוא היחיד העולה מחומר החקירה כיום בו ביצע הנאשם את העבירה המיוחסת לו, טוענת ב"כ הנאשם כי קיימת בעיה לגבי הגדרת סוג הסם אותו עישן, אם הוא בכלל מסוכן ואם הוא מוגדר כלא חוקי, היינו נמצא בפקודת הסמים המסוכנים.

עד התביעה א.ט. טען בחקירת המשטרה כי המעורבים בפרשה, ביניהם הנאשם, עישנו חומר מסוג "ספייס". לטענת ב"כ הנאשם, "ספייס" אינו נמנה על פקודת הסמים המסוכנים. יתרה מכך, גם אם היה ידוע כי בוודאות מדובר בסם מסוג "ספייס", אין חוות דעת המפרטת את רכיבי החומר, ודי לכאורה בשינוי קל של רכיב כזה או אחר כדי להוציא חומר זה מפקודת הסמים. גם בחומר מסוג "נייס" אותו ציין עד התביעה א.ב., אין חוות דעת מומחה ודי בהוצאת רכיב אחד על מנת להוציא אותנו מפקודת הסמים המסוכנים.

לעניין שני סוגי החומרים, לטענת ב"כ הנאשם, אין אנו יודעים מתי נכנסו לפקודה וייתכן כי מדובר בעישון חוקי לחלוטין.

ב"כ הנאשם, מפנה לדברי ב"כ המאשימה לעניין התחושות שחש הנאשם כתוצאה מהעישון ומציינת כי ייתכן שמדובר בתופעת הפלצבו, על כן אין תחושה זו יכולה להוות "דבר מה נוסף".

ועל כן בנסיבות העניין, סבורה ב"כ המאשימה, כי התביעה לא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את אשמת הנאשם בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום ולכן מבקשת לזכותו.

ב"כ המאשימה:

השיב כי כיוון שבמקרה דנן לא נתפס חומר, הבסיס להגשת כתב האישום הוא הודאתו הכנה ומרצונו החופשי של הנאשם במשטרה, בעובדות שתוארו לעיל, וכן אמרות נוספות של המעורבים בעניינו, אשר הציגו פרטים המהווים תוספת של דבר מה, הנדרשת לקבלת הודאת החוץ של הנאשם בפני בית המשפט.

בעניין זה, הפנה ב"כ המאשימה לרע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, שם למעשה נקבעו המבחנים אשר לפיהם ראיות מסוימות יכולות להוות דבר מה נוסף.

ב"כ המאשימה, הפנה לכך כי אין צורך שהראיה תסבך ישירות את הנאשם, אלא תצביע על דברים אשר מעידים על נכונות הודאתו.

לגישת ב"כ המאשימה, מעיון בעדותו של הנאשם, ניתן ללמוד כי קיימות מספר ראיות מאמתות העונות להגדרה של "דבר מה נוסף" והן הדרכים בהן מתאר הנאשם את דרך הכנת הסמים והתחושה שהוא חווה בעת השימוש בסמים.

ב"כ המאשימה, מוסיף כי מעיון בעדויותיהם של עדי התביעה 1-4, ניתן ללמוד כי הם מוסרים פרטים אשר למעשה מאמתים את גרסת הנאשם, פרטים אשר לגישתו, מספיקים כדי לשמש דבר מה נוסף.