אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> אין לראות במעשי מורה שפעל להשגת כספים במרמה כ"זוטי-דברים"

אין לראות במעשי מורה שפעל להשגת כספים במרמה כ"זוטי-דברים"

תאריך פרסום : 22/08/2007 | גרסת הדפסה
עש"מ
בית המשפט העליון
5917-07
19/08/2007
בפני השופט:
ע' ארבל

- נגד -
התובע:
נביל גרה
עו"ד סיף אלדין ותד
הנתבע:
נציבות שירות המדינה

1.        ברקע הערעור עומדת החלטה של משרד החינוך (להלן: המשרד), לפיה בעקבות מחסור במורים מהמגזר הערבי באזור הדרום, ישתתף המשרד בתשלום שכר דירה ובהוצאות נסיעה של מורה אשר יעתיק את מקום מגוריו מצפון הארץ לדרומה (להלן: ההחלטה). עוד נקבע, כי השתתפות המשרד מותנית בהמצאת חוזה שכירות, המעיד על היותו של המורה תושב הדרום, ובהגשת הבקשה הרלוונטית.

2.        המערער, תושב הצפון במקור, הועסק בשירות המדינה החל משנת 1994 ועד ליום השעייתו ב- 1.8.04. שלוש השנים האחרונות לשירותו, בהן כיהן כמורה בכיר בבית הספר סאלח א-דין ברהט, הן השנים הרלוונטיות לענייננו.

           נגד המערער ושני מורים אחרים הוגשה תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות (להלן: בית הדין), לפיה בין השנים 2000-2003 יצר המערער שלושה הסכמי שכירות פיקטיביים (להלן: ההסכמים המזויפים), תוך שהוא מזייף את חתימת הצד השני להסכמים, לפיהם, הוא שכר דירות בבאר שבע והתגורר בהן בתקופת עבודתו כמורה ברהט. זאת, כשבפועל לא התגורר המערער בדירות אלו. בהתבסס על ההסכמים המזויפים ועל הצהרותיו השקריות בנושא, הגיש המערער בקשות למשרד, לשם קבלת תמריצי השתתפות בשכר דירה ובמימון הוצאות נסיעה, כאמור בהחלטה. בעקבות הבקשות קיבל המערער סכום כולל של 35,975 ש"ח.

           בתאריך 22.8.04, בעקבות הקובלנה שהוגשה נגד המערער בעניין זה, הוא הושעה מעבודתו, לפי סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: החוק).

           פסק הדין נשוא הערעור דן גם בעניינו של מר מוראד גרה (להלן: מוראד), ששימש אף הוא כמורה באזור רהט, והואשם בכך שסייע למערער בעריכת ההסכמים המזויפים, ואף זייף חוזים לטובתו הוא. הערעור שבפניי מתייחס למערער בלבד, ומשכך לא מצאתי להרחיב בעניינו של מוראד. 

3.        בדיונים שהתקיימו בפני בית הדין, נדחו מספר טענות מקדמיות שהעלה המערער. באשר לטענת זוטי הדברים, קבע בית הדין, כי הגם שניתן להעלותה במסגרת ההליך המשמעתי, הרי שאין לקבלה בעניינו של המערער, בשל עוצמתו של האינטרס הציבורי הנפגע, ונוכח סטנדרט ההתנהגות שנדרש ממורה בישראל. פסק הדין ניתח את מהותו של ההליך המשמעתי, וקבע כי אופיו המיוחד מאפשר ניסוח כוללני יותר של העבירות המנויות בו, כאשר תוכנן נקבע בהתאם לנורמות של "האדם הסביר", המשקפות את הערכים והעקרונות במישור היחסים שבין הפרט לשירות הציבורי. באשר ליסוד הנפשי, קבע בית הדין, כי ניתן להסתפק ברשלנות כדי להביא להרשעה. משכפר המערער באישומים שיוחסו לו, התברר ההליך עד תום, ובסופו קיבל בית הדין על בסיס הממצאים העובדתיים שקבע, לרבות ממצאי מהימנות עדים, את גרסת המשיבה בדבר ההסכמים המזויפים שערך המערער והכספים שקיבל על בסיסם.

           לאור האמור, הרשיע בית הדין את המערער בעבירות לפי סעיפים 17(1), (3) ו-(4) לחוק, שעניינן פגיעה בתדמיתו ובאיכותו של השירות הציבורי ובמשמעת בו. בית הדין הוסיף וציין, כי הגם שאין בסמכותו להרשיע את המערער בעבירות פליליות, הרי שיכול הוא לקבוע, כי האיסור הפלילי בעניינו הופר.

4.        בית הדין גזר על המערער את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר תוך קבלת פיצויי פיטורין מלאים ופסילה משירות המדינה למשך שנתיים מיום מתן גזר הדין, מכוח סעיפים 34 (3), (8) ו-(10) לחוק, בהתאמה. כמו כן, מכוח סמכותו לפי סעיף 35 לחוק, הורה בית הדין למערער להשיב לקופת המדינה סך של 10,000 ש"ח, אשר ינוכה מפיצויי הפיטורין להם הוא זכאי. גזר דינו של המערער נסמך על שלושה שיקולים מרכזיים: דפוס התנהגותו של המערער, תכלית אמצעי המשמעת ונסיבותיו האישיות.

5.        על פסק דינו של בית הדין הוגש הערעור שבפניי. המערער יוצא חוצץ הן באשר לעדויות שמסרו עדי התביעה, הן באשר למוצגיה, וטוען כי אין בהם לבסס את המסקנות העובדתיות, באשר הם רצופי סתירות ונגועים בהעלמת מידע ובמסירת מידע שהוכח כבלתי נכון. לא מצאתי לפרט השגותיו בהקשר זה, היורדות לשורש קביעות עובדתיות רבות בפסק הדין. באשר ליסוד הנפשי הנדרש להרשעה בהליך המשמעתי, טוען המערער כי לא ניתן להסתפק ברשלנות. לדבריו, בשל הסנקציות הקשות שיכול ויוטלו על נאשם במסגרת ההליך המשמעתי, יש להשוות בין דרישות הליך זה לדרישות ההליך הפלילי. לטענת המערער, העובדה כי הדין המשמעתי מנוסח באופן אמורפי, בשונה מההליך הפלילי, מחייבת את "הקשחת" הדרישות באשר ליסוד הנפשי. דא עקא, לטענתו, המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה באשר לקיומו של יסוד נפשי של מחשבה פלילית, ולמצער אף לא הוכיחה יסוד נפשי של רשלנות.

           מוסיף וטוען המערער, כי יש מקום לקבל את טענת "זוטי הדברים" בעניינו, מאחר שזכותו להשתתפות המשרד בתשלומי שכר הדירה והוצאות הנסיעה היתה קנויה לו בדין, ואין כל נפקות לזיוף ההסכמים. זאת, הואיל וחרף הדרישה הפורמאלית מצד המשרד בדבר התניית ההשתתפות בתשלום בהמצאת חוזה שכירות, הרי שבפועל מסתפק המשרד בצילום תעודת הזהות של המורה, המוכיח כי הוא אכן תושב הצפון, כפי שנדרש עד לשנת 1995.

           עוד טוען המערער, כי הגם שלא טען זאת בערכאה הראשונה, יש להחיל בעניינו את דוקטרינת ההגנה מן הצדק, המהווה עילה לביטול כתב אישום במקרים בהם מצא בית המשפט כי התנהגות הרשות כלפי נאשם לא היתה ראויה במידה קיצונית ומקוממת.

6.        באשר לגזר הדין, טוען המערער כי יש להקל באמצעי המשמעת שהוטלו עליו ולבטל את פיטוריו, כיוון שהוא כבר נענש באופן משמעותי בחייו הפרטיים והמקצועיים. לטענת המערער, על בית המשפט להתחשב בכך שהזכות להשתתפות בהוצאותיו הגיעה לו בדין, הואיל והוא תושב הצפון ונוכח הפרקטיקה, לפיה לא נדרשת המצאת חוזה שכירות, כאמור.

7.        לטענת המשיבה, אין מקום להתערב בפסק הדין קמא. לדבריה, הכרעת הדין מפורטת לעילא ולעילא, ומשבחר המערער לשתוק בבית הדין, אין הוא יכול לחלוק על הראיות. מוסיפה וטוענת המשיבה, כי עצם העלאת טענת "זוטי דברים" מצידו של המערער מוכיחה כי הוא לא הפנים את הנורמות הראויות. באשר לגזר הדין, טוענת המשיבה כי אין להקל באמצעי המשמעת שהושתו על המערער, הואיל ומדובר בפרשיה חמורה שהקיפה הרבה מורים.

דיון

יסודות העבירה

8.        בפסק הדין נקבע כממצא עובדתי כי ההסכמים עליהם חתם המערער הם פיקטיביים. עוד נקבע, כי בעקבות בקשות והצהרות שקריות שהתבססו על אותם הסכמים מזויפים, קיבל המערער מהמשרד סכום כולל של  35,975 ש"ח, שלא כדין. פסק הדין מבוסס על עדויות שנשמעו, וראיות נוספות שהוגשו על ידי הצדדים. כך למשל, נשמעו עדויותיהם של בעלי הדירות נשוא ההסכמים המזויפים ועדויות של גורמים שונים במשרד, והוגשו בקשותיו של המערער להשתתפות המשרד בתשלומיו.

           לאחר שעיינתי בממצאיו של בית הדין ובטענות המערער בעניין, לא מצאתי לחלוק על קביעותיו של בית הדין בכל הנוגע לממצאים העובדתיים. הלכה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר עיינה במסמכים ושמעה את העדים, אלא במקרים חריגים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ראו: ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 1 (2004); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918 (2001); ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, 499 (1997); ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 109 (2002). אכן, קביעת ממצאים עובדתיים נכון שתהא מסורה לשופט ששמע וראה את העדים על דוכן העדים, והתרשם באופן בלתי אמצעי מעדותם (ראו: ע"פ 7865/01 מדינת ישראל נ' ביטון, נו(4) 739, 743 (2002)). כך הוא הכלל בדין הפלילי, כן הוא גם בדין המשמעתי (ראו למשל: עש"ם 85/01 יריב נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נו(6) 411, 419 (2002)). לא מצאתי כי המקרה דכאן נופל לאחד החריגים להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה. הדברים מקבלים משנה תוקף, שעה שפסק הדין של בית הדין בחן את העובדות באופן מנומק ומפורט כדבעי, תוך סקירה מקיפה של העדויות שנשמעו והראיות שהוגשו (ראו למשל: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי (לא פורסם, 11.6.98); ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד (1) 598,594 (1990)). משכך, מקבלת אני הממצאים העובדתיים, כפי שנקבעו בפסק הדין, לפיהם ערך המערער הסכמים פיקטיביים, וקיבל בגינם תמריצי השתתפות בשכר דירה ובהוצאות נסיעה שלא כדין.

9.        היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בהליך המשמעתי, נגזר בין היתר משאלת היחס שבין הליך זה להליך הפלילי. הפסיקה התחבטה רבות בשאלה זו, וקבעה כי הגם שרבות משותף לשני ההליכים, הרי שתכליות שונות עומדות בבסיסם:

"לא הרי הליך פלילי כהרי דיון משמעתי. התביעה הפלילית נועדה לקבוע אם הנאשם עבר על החוק ואם הוא ראוי כי יטילו עליו את העונש הקבוע בחוק, ואילו הדיון המשמעתי לא נועד להעניש את ה'עבריין', כי אם לקבוע, בראש וראשונה, אם הוא עודנו ראוי לאמון אשר רחשו לו השלטונות והציבור לפני שנמתח עליו קו של חשד... כללו של דבר: על בית הדין המשמעתי הוטל התפקיד לחקור ולדרוש בעת הצורך במעשיהם של פקידי ציבור ולקבוע אם הם ראויים למשרה האחראית שהוטלה על שכמם, ואם הם מקיימים רמה נאותה של נימוסים ושל הליכות, ביחסיהם אל השלטונות המעסיקים אותם ואל הציבור הנזקק להם. השיפוט הפלילי אין ענינו בכך כלל, ואף הענשים - הסנקציות - שבית המשפט הפלילי ובית הדין המשמעתי מוסמכים להטיל אינם זהים אלה לאלה" (השופט חשין בבג"ץ 13/57 צמוקין נ' בית הדין המשמעתי לעובדי מדינה, פ"ד יא 856, 861 (1957).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ