אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> אין לקבל גרסת הגנה המהווה הכחשה גורפת וסתמית שאינה מלווה בגרסה פוזיטיבית

אין לקבל גרסת הגנה המהווה הכחשה גורפת וסתמית שאינה מלווה בגרסה פוזיטיבית

תאריך פרסום : 15/02/2007 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום ירושלים
1483-02
14/02/2007
בפני השופט:
משה בר-עם

- נגד -
התובע:
חברה ערבית למחצבות בע"מ
עו"ד בראון משה
הנתבע:
1. מפעלי דגן אלעד תעשיות בטון בע"מ
2. מוטי טויטו

עו"ד יוסי לוי
פסק-דין

א.        כללי

תביעה לתשלום חוב בגין אספקת חומרי גלם לייצור מוצרי בטון, ובסך של 216,000 ש"ח.

ב.        על העובדות, הטענות וההליכים

התובעת עוסקת בייצור באספקת חומרי גלם לייצור מוצרי בטון (להלן: " חומרי בטון"), ניהלה קשרי מסחר ענפים עם הנתבעת וסיפקה לה, במשך תקופה ארוכה, חומרי בטון. לטענת התובעת, נותרה הנתבעת חייבת, בגין אספקת חומרי בטון למפעלה של הנתבעת בשכונת הר חומה בירושלים, לחודשים יוני-אוגוסט 2001, סך נומינלי של 211,916 ש"ח (להלן: " החוב"), וכמפורט בחשבוניות מס, לתקופה הרלוונטית, שהעתקים מהם צורפו לכתב התביעה. משלא שולם החוב, הוגשה התובענה דנן, בסדר דין מקוצר, כנגד הנתבעת, כמי שהזמינה את חומרי הבטון, וכנגד מנהלה, הנתבע 2 (להלן: "טויטו"), ובטענה, שהתחייב אישית לסילוק החוב. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן (בש"א 2179/02) וטענו בגדרה, למחיקת כותרת התביעה ולחילופין, ביקשו רשות להתגונן. בתצהירו, הודה מנהל הנתבעת, מר שלמה דגן (להלן: " דגן"), כי הנתבעת מנהלת עסק לייצור מוצרי בטון בשלושה מפעלים שונים, ולענייננו, במפעל המצוי בשכונת הר חומה בירושלים והוסיף כי המפעל נסגר בהוראת הרשות המקומית בחודש יולי 2002. דגן הוסיף וטען כי חברת בטון עטרות בע"מ (להלן: " בטון עטרות"), אשר בעבר היתה מבעלי מניותיה של הנתבעת, עוסקת אף היא בייצור ובאספקה של מוצרי בטון, במפעלה באזור עטרות בירושלים, שטויטו נמנה על מנהליה. דגן הוסיף וטען בתצהירו כי ככל שהתובעת סיפקה, במועדים הרלוונטיים, חומרי בטון, הם סופקו לבטון עטרות, במפעלה בעטרות, כאשר לנתבעת סופקו חומרי בטון, במפעלה בהר חומה בלבד. לפיכך טען דגן, כי ככל שטוענת התובעת לחוב, הוא נוצר ככל הנראה, בשל אספקת חומרי בטון לבטון עטרות, במפעלה שבעטרות, והוסיף, כי כך גם עולה מהחשבוניות שצורפו ומפירוט חומרי הבטון שהובאו בגדרם, שעניינם אספקת חומר גלם בשם "מכלותה", שאיננו בשימוש במפעלי הבטון של הנתבעת, ובשים לב לשם המזמין, "בטון אלעד" שאיננו שמה המסחרי של הנתבעת, אלא של בטון עטרות. דגן הדגיש, כי לכתב התביעה לא צורפו תעודות משלוח רלוונטיות, חתומות, לביסוס הטענה, בדבר אספקת חומרי בטון לנתבעת, ומכל מקום, הכחיש כי הנתבעת קיבלה חומרי בטון בתקופה הנטענת, וכפר בחוב. יצוין, כי דגן לא טען בגדר תצהירו, כמו גם בהמשך הדיון, לעניין שיעור החוב, אלא התמקד באחריות הנתבעת למקור החוב בלבד, ובעניינו של טויטו, דחה את טענת התובעת לאחריותו האישית לחוב הנטען, בהעדר כתב התחייבות. במהלך הדיון בבקשה הסכימו הצדדים על מחיקת הכותרת ועל כך שתצהיר הנתבעת ישמש כתב הגנה. בהמשך, ביקשה התובעת לתקן את כתב התביעה, הן לעניין מחיקת התביעה כנגד טויטו, וצירופו של דגן כנתבע נוסף תחתיו והן לעניין תיקון מועד אספקת חומרי בטון, לחודשים מאי-יולי 2001, ולא כפי שנטען תחילה, בכתב התביעה (בש"א 7657/03). בהחלטתי מיום 4.104, נמחקה התובענה כנגד טויטו ועל פי בקשת התובעת, נמחקה גם הבקשה לצירופו של דגן. בהמשך, דחיתי בקשה נוספת שהוגשה בעניין צירופו של דגן (בש"א 3529/04) ומהטעמים שפורטו שם (החלטה מיום 10.5.04) ובעניין מועדי אספקת חומרי הבטון, הוריתי על תיקון כתב התביעה (שם, עמ' 1, ש' 20-19).

הצדדים הגישו את עדויותיהם הראשיות בתצהירים. מטעם התובעת הובא תצהיר מנהלה, מר חדר מוסא גבן (להלן: " חדר"), וכן תצהירו של מר ניסן לוי (להלן: " לוי"), שניהל בתקופה הרלוונטית את בטון עטרות ואת הנתבעת, כנציג בטון עטרות בנתבעת. כמו כן צורפו תצהיריהם של שלושה נהגים של התובעת, אשר סיפקו חומרי בטון לנתבעת. בתצהירו, חזר מנהל התובעת על גרסתו, לעניין אספקת חומרי בטון בתקופה הרלוונטית (מאי-יולי 2001), ולעניין החוב בגינם. מר חדר הדגיש, כי עד לאותו מועד נהגה הנתבעת לשלם באופן מלא את התמורה בגין אספקה שוטפת של חומרי בטון, וללא כל מחאה. בעניין תעודות המשלוח הצהיר מר חדר כי לא הקפיד על שמירת העתק חתום מהם, הגם שאלה נחתמו בידי נציג הנתבעת, עובר לקבלתם של חומרי הבטון, ופירט בהרחבה את הנוהל שהיה קיים אצל התובעת בעניין זה (ס' 9 לתצהירו), לדבריו, לפני כל אספקת חומרי בטון הוכנו שלושה העתקים של תעודות המשלוח הרלוונטיות, תוך פירוט הכמות שסופקה על פיהם. עותק אחד נשאר בידי התובעת, עותק נוסף נמסר למזמין עם קבלת חומרי הבטון, ועותק שלישי חתום על ידי המזמין, צורף לחשבונית שהומצאה לו במועד מאוחר יותר, עם דרישת התשלום, לביסוס קבלת התמורה בגין חומרי הבטון נשוא התעודה, וכראיה לנכונות הכמות שסופקה. לפיכך, הגם שנותר בידי התובעת העתק מתעודת המשלוח, לא היה זה העתק חתום על ידי הנתבעת, שכן ההעתק החתום שוגר כאמור, בצירוף החשבונית ולאחר אספקת חומרי הבטון. פנקסי תעודות המשלוח הרלוונטיים בגין חומרי הבטון שסופקו לנתבעת, צורפו לתצהיר מנהל התובעת, ובהסכמת הצדדים (עמ' 3 ש' 14), צורף תרגום של הפנקסים לשפה העברית. באשר לטענת הנתבעת, בעניין חומר הגלם "מכלותה", הצהיר מר חדר (ס' 10 לתצהירו), כי הכינוי "מכלותה" ניתן לתיאור תערובת, אשר סופקה לנתבעת, גם בעבר ובחלק מחומרי הבטון. בתמיכה לגרסתו צורף, כאמור, תצהירו של מר לוי, ששימש במועדים הרלוונטיים מנהל בנתבעת, ולפיו, אישר מר לוי את גרסת מנהל התובעת במלואה, הודה, בשם הנתבעת, בקבלת חומרי בטון, במועדים הנטענים, (ס' 9) והוסיף, כי עובר לתשלום החוב נתגלעו חילוקי דעות בין השותפים בנתבעת, כאשר מר דגן, נציג השותפה השנייה (לצד בטון עטרות), סירב לצרף את חתימתו על גבי ההמחאות, שהוכנו לספקים שונים ובכלל זה לתובעת (ס' 7) ולנוכח התנהגותו, התנהלו הליכים משפטיים בין השותפים. מר לוי הוסיף לעניין זה והצהיר, כי בהסדר שגובש בין השותפים, רכשה החברה שבבעלות דגן את מניות בטון עטרות בנתבעת והתחייבה כלפיה, לשאת בכל התחייבויות הנתבעת, כלפי נושיה, ובכלל זה התובעת (נספח ב' לתצהירו). בתמיכה לאמור בתצהירו צורפו העתקי מסמכי הנהלת החשבונות, הרלוונטים, של הנתבעת (להלן: "מסמכי הנהלת החשבונות") המבססים, לכאורה, את גרסת התובעת, ולענייננו, כרטסת לקוחות (נספח ד') (להלן: " כרטסת הלקוחות"), דו"ח תשלומים לספקים שטרם בוצעו (נספח ה'), ריכוז חשבוניות שטרם נפרעו (נספח ו'), פירוט המכירות במפעל הנתבעת (נספח ז') ודו"ח קבלת חומרים (נספח ח') שבמסגרתו, ניתן פירוט בדבר חומרי גלם, אשר רכשה הנתבעת, מספקים שונים, בתקופה הרלוונטית ובכלל זה, חומרי בטון מתובעת (להלן: " דו"ח החומרים"). לוי הדגיש בתצהירו כי מסמכי הנהלת החשבונות, מבססים ומוכיחים את טענת התובעת לאספקת חומרי בטון, במועדים הנטענים, כאשר אלה מהווים הודאה מפורשת ומלאה של הנתבעת בדבר קבלתם של חומרי הבטון ובחוב כלפי התובעת.

מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר דגן, בלבד, אשר כפר בחוב ובאספקת חומרי בטון למפעל הנתבעת בהר חומה. בתצהירו, הובאה לראשונה הטענה, כי במועדים הרלוונטיים ניהל את הנתבעת טויטו, שהיה נציגה של בטון עטרות בנתבעת, אשר אף היא עוסקת בייצור ושיווק מוצרי בטון במפעלה שבעטרות. לטענתו, הפר מר טויטו את האמון שניתן לו, ועשה בנתבעת כבתוך שלו, ולענייננו, ערך את מסמכי הנהלת החשבונות, באופן שאלה, ייחסו לנתבעת חיובים לא לה, ובכלל זה בגין אספקת חומרי בטון בתקופה הרלוונטית והחוב הנטען בגינם והדגיש, כי חומרי הבטון סופקו לבטון עטרות  ולא לנתבעת. דגן הוסיף, כי רק בשל הרצון להקטין את עלויות הניהול השוטף, התנהלה הפעילות השוטפת של הנתבעת ושל בטון עטרות, במקום אחד, " תחת שליטתו של מר טויטו" (ס' 18 לתצהירו). מכאן, טען דגן, כי בטון עטרות עשתה במסמכי הנהלת החשבונות של הנתבעת כבתוך שלה (ס' 19), ולפיכך, אין ליתן משקל לתוכנם, הגם שאלו מבססים לכאורה את החוב ומודים בקיומו. דגן הוסיף וטען, לעניין העדר תעודות משלוח, חתומות ולעניין השם המסחרי "בטון אלעד", שהינו שמה המסחרי של בטון עטרות, כמו בעניין חומר הגלם "מכלותה" וסיכם כי יש בכל אלה כדי לתמוך בטענתו, בדבר אספקת חומרי הבטון לבטון עטרות ולא לנתבעת.

בחקירתו, חזר מר חדר על גרסתו וכך גם מר לוי, אשר הודה, כנציג הנתבעת, בקבלת חומרי בטון, במועדים הנטענים, ותמך בטענות התובעת, לעניין החוב. בחקירתם, חזרו הנהגים על גרסתם, כפי שפרטו בתצהירי עדותם, אימתו את תוכנם של תעודות המשלוח (נספח ד' לתצהיר חדר), ואספקת חומרי הבטון לנתבעת במפעלה בהר חומה והרחיבו, לעניין דרך מסירתם לנציגיה, תוך אזכור שמותיהם של אלה שאישרו את קבלת חומרי הבטון, מטעמה. לעומתם, הודה דגן בחקירתו כי איננו יודע לאשר או להכחיש אם חומרי הבטון נמסרו לנתבעת (עמ' 28 ש' 14, 19), הוסיף, כי לא התעסק בהנהלת החשבונות של הנתבעת (ש' 21) וכי ייתכן והתובעת סיפקה 20% מחומרי הבטון לנתבעת (ללא הסבר או פירוט כיצד הגיע ל- 20%, דווקא) וסיכם, כי " כל מה שנאמר על ידי ניסן (הכוונה ללוי - מ.ב.) הכל מפוברק" (ש' 29-28), סתם ולא פירש.

הצדדים הגישו סיכומיהם והתיק הובא בפני למתן פסק דין, כדלקמן.

ג.         ההכרעה בקליפת אגוז

ייאמר מיד, כי לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהובאו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה, וזאת, לאחר ששוכנעתי בגרסתה המסתברת של התובעת, אשר הוכחה במידה הדרושה ולאחר שהתובעת השכילה להניח תשתית ראייתית מספקת, לביסוסה. יש להקדים ולומר כי עדויות עדי התובעת ובכלל זה עדותו של מר לוי, מהימנות עלי, באשר גרסתם נתמכת בראיות חיצוניות, פוזיטיביות, בעלות משקל ועדיפות על פני טענות הנתבעת, אשר מלבד הכחשה גורפת, כללית וסתמית, בדבר אי קבלת חומרי הבטון וטענה סתמית של תרמית וקנוניה, לא הובאה כל גרסה פוזיטיבית מפורטת מצידה, לביסוס טענותיה, הגם שלא היתה מניעה לעשות כן, בהיות הנתונים הרלוונטים בשליטתה. בנסיבות אלה, יש לראות בהתנהלותה, בתובענה, ראיה נסיבתית, בעלת משקל רב, שיש לזקוף לחובתה. ודוק -  גרסת התובעת קיבלה חיזוק משמעותי מעדותו של מר לוי, אשר שימש במועדים הרלוונטיים כמנהל הנתבעת ויש לראות בעדותו, כמו גם במסמכי הנהלת החשבונות שצורפו לתצהירו, "הודאת בעל דין", לעניין אספקת חומרי הבטון ושיעור החוב, מתוקף היותו אורגן של הנתבעת. אמת, הנתבעת כפרה בטענות התובעת, לעניין אספקת חומר הבטון למפעלה ואין חולק, כי הנטל להוכחת התביעה מוטל על התובעת. אולם, משהובאו ראיות לכאורה, לעניין אספקת חומרי בטון, בתקופה הנטענת, עבר נטל הבאת הראיות אל כתפי הנתבעת, אשר לא השכילה לעמוד בנטל הבאת הראיות " ... להשמטת הבסיס מתחת לכוחן של אלו שהובאו לחובתן" (י' קדמי, על הראיות - חלק שלישי (תשס"ד) 1541 - 1538 (להלן: " קדמי")), שכן, הנתבעת לא הביאה כל ראיה לביסוס טענותיה, הן לעניין הטענה בדבר אספקת חומרי הבטון לבטון עטרות והן לעניין הטענה (אשר כזכור נטענה לראשונה בתצהירו של דגן), בדבר קנוניה בין התובעת לטויטו. בנסיבות אלו אין בעדותו של מר דגן, כדי לכרסם בגרסת התובעת, בעיקר בשל העדר ידיעתו, לעניין אספקת חומרי הבטון, ומשטענתו לתרמית נטענה באופן כללי וסתמי, ללא כל פירוט ולא הובאה כל ראיה לביסוסה. לעומתו, גרסת מנהל התובעת, לעניין אספקת חומרי הבטון לא נסתרה, בשים לב למסמכי הנהלת החשבונות ועדותו של מר לוי, אשר לנוכח משקלם, אין בהעדרן של תעודות משלוח חתומות, כדי לפגום במהימנותה. על יסוד האמור, שוכנעתי כי יש לקבל את תביעתה.

ד.       על הראיות

אין חולק כי במועדים הרלוונטים, בעלי המניות היחידים בנתבעת היו: בטון עטרות וחברה בבעלות דגן וכי מר לוי שימש מנהל הן בנתבעת והן בבטון עטרות (עמ' 5, ש' 24, לסיכומי הנתבעת ס' 3 סיפא). כמו כן, אין גם חולק כי בטון עטרות עסקה, לצד הנתבעת, בייצור ושיווק מוצרי בטון במפעלה, באזור עטרות, בצפון ירושלים ועד לאחרונה, רכשה חומרי בטון (כמו הנתבעת) מהתובעת, וכי הנהלת החשבונות של בטון עטרות ושל הנתבעות נעשו ע"י אותו גורם, "... קבלן חיצוני בשם אנגל" (שם, ש' 22). יחד עם זאת, ממכלול הראיות עולה, כי מי שקיבל את תעודות המשלוח של ספקי הנתבעת ובכלל זה התובעת וטיפל בהן, היו עובדות של הנתבעת, והגם שישבו במשרדי בטון עטרות "... היתה הפרדה בהנה"ח של 2 החברות... לפקידות היה תפקיד מוגדר לכל אחרת מהחברות" (עמ' 15 ש' 24- עמ' 6 ש' 1). זאת ועוד, "... את הקלדת החומר ביצעו הפקידות וכן את התאמת התעודות אל מול הסחורה בפועל" (שם, ש' 27 - 26), "... הפקידות מירי וגלית" (עמ' 14 ש' 31). בחקירתו, העיד לוי, כי "... בדקתי את הכמויות שלכאורה סופקו לנתבעת אל מול החשבוניות שהוצאו... כל הרישום נעשה גם בהנה"ח של אנגל" (עמ' 6 ש' 32 - עמ' 7 ש' 2). בעניין מסמכי הנהלת החשבונות, העיד כי "... נספח ד' (כרטסת הלקוחות - מ.ב.) נתקבל מהנה"ח של הנתבעת" (עמ' 9 ש' 6) ואת האחרים, צילם בשל החשש להליכים משפטיים עתידיים ובכלל זה, דו"ח החומרים, אשר די בו כדי ללמד על אספקת חומרי הבטון (שם, ש' 5 - 1). לשאלות בית המשפט השיב מר לוי כי את מסמכי הנהלת החשבונות קיבל בשל היותו "...נציג בעל המניות" (עמ' 13 ש' 1) ומכוח היותו "... מנהל גם של בטון עטרות שהיתה בעלת 50% בשותפות" (שם ש' 5). לוי הוסיף, "...היות והייתי אחראי על הנהלת החשבונות, אני יודע שהמערכת עובדת בצורה מסודרת ואני מאשר את זה..." (שם, ש' 9-7) וסיכם, כי "...לצורך העניין, מסמכים שנראו לי רלוונטים (הכוונה למסמכי הנהלת החשבונות - מ.ב.) צולמו ואוכסנו במספר תיקים ליום גזירה" (שם, ש' 22-21).

עדותו של מר לוי מהימנה ומקובלת עלי, העד מסר את גרסתו בצורה שוטפת ומסודרת, עדותו קולחת, רציפה ובוטחת, תוך שהשיב על כל השאלות שנשאל בחקירתו הנגדית (לכללים המנחים באשר לאופן שבית המשפט קובע את עמדתו בסוגיית מהימנות עדים, ראה ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל פ"ד נו(6) 205, 218 (2000)). מנגד, עדותו של מר דגן היתה בעיקרה סתמית וכללית ולעתים אף מתחמקת: " אני הזרמתי כסף לחברה ובזה התמצה תפקידי" (עמ' 28 ש' 11), " אני לא יודע אם החומר שהתובעת סיפקה נמסר להר חומה או לעטרות" (ש' 14), " אני לא יודע דבר להעיד באופן אישי בקשר לטענת התובעת שסיפקה חומרים לנתבעת בהר חומה" (ש' 20-19), ודווקא בעניין הנמצא בלב ליבה של המחלוקת בתובענה, בחר כאמור לדבר בשתי קולות: " אני טוען שלא סופק חומר להר חומה ואם סופק - רק 20 אחוז", סתם ולא פירש.

מכל המקובץ עולה כי הגם שהנהלת החשבונות נעשתה על ידי גורם משותף ונוהלה במשרדי בטון עטרות (הכל, בידיעתה ובהסכמתה המפורשת והמלאה של הנתבעת, עליה אין חולק), נשמרה הפרדה מוחלטת בניהול הנהלת החשבונות של הנתבעת וזו נעשתה על ידי "...הפקידות מירי וגלית", עובדות הנתבעת , תחת פיקוחו הישיר והרציף של לוי. בנסיבות אלו, יש ליתן משקל רב למסמכי הנהלת החשבונות ודי בהם כדי לבסס את טענות התובעת ולהוכיח את תביעתה, במידה הדרושה. מכרטסת הלקוחות (נספח ד') עולה כי התובעת עמדה ביתרת זכות אצל הנתבעת בסך 213,228 ש"ח ובדו"ח החומרים מפורטים חומרי בטון שסיפקה התובעת לנתבעת בחודשים מאי, יוני ויולי 2001, דהיינו לאורך כל התקופה השנויה במחלוקת (נספח ח')  (ראה ס' 20 לתצהירו של מר לוי).

בסיכומיה, טענה הנתבעת להעדר קבילותם של מקצת ממסמכי הנהלת החשבונות (ס' 22 לסיכומיה), אולם, הכירה בקבילותם של כרטסת הלקוחות (נספח ד') ודו"ח החומרים (נספח ח') ודי באלו, כדי לבסס כאמור, את התביעה. יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך וככל שנדרש להכשיר את קבילותן של מסמכי הנהלת החשבונות, כולן או חלקן, הלכה היא כי " הגשתו של מסמך כראיה, מצריכה "מעבר" בשלושה מישורים... המישור הראשון - הוא מישור זיהויו של המסמך והגשתו פורמלית - כ"חפץ" - על ידי עד מגיש (ובדרך זו - הוכחת קיומו); המישור השני - הוא מישור הוכחת "אמיתותו" של המסמך לאמור היותו "אותנטי" ולא מזויף; והמישור השלישי - הוא מישור הוכחת אמיתות תוכנו" (קדמי, חלק שני, 782). בענייננו, המסמכים הוגשו על ידי לוי, אשר בעדותו הכשיר את אמיתותם, כמי שקיבלם מהנהלת החשבונות של הנתבעת (ועל כך נדמה אין חולק) ולעניין אמיתות תוכנם, ניתן להכשיר את קבילותם, בין אם בשל היותם "רשומה מוסדית", כקבוע בסעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: " הפקודה") ובין אם מכוח היותם "הודאת בעל דין", המהווה חריג לעדות שמיעה ומשאין חולק כי המסמכים הובאו במסגרת עדותו של מר לוי, אשר שימש בזמנים הרלוונטים אורגן של הנתבעת (ע"א 7003/99 מרינה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(1) 517, 525, קדמי, חלק שלישי, 1202). ודוק - אין חולק כי לוי לא ערך את מסמכי הנהלת החשבונות ובעיקר לא את הכיתוב המופיע על גבי חלק מהם, אך אין בכך, כדי לפגום בקבילותם ולהפחית ממשקלם וזאת, לאחר ששוכנעתי כי המסמכים נערכו על ידי נציגי הנתבעת ונמסרו ללוי במהלך העסקים הרגיל ודי בכך, כדי להכשיר את קבילותם, כראיה בעלת משקל לאמיתות תוכנם, שכן " מסמך... מוגש לבית המשפט באמצעות עד היכול לאמת את המסמך בשבועתו, כגון אדם שחיבר את המסמך, חתם עליו, שקיבל אותו או שהחזיקו תחת משמרתו" (א' הרנון, דיני ראיות חלק ראשון (תשמ"ה) 144, ההדגשה לא במקור - מ.ב.). זאת ועוד, ככל שהנתבעת כפרה באמיתות תוכנם של מסמכי הנהלת החשבונות, לרבות ההערות בכתב יד על גבי חלק מהם, יכולה היתה לזמן לעדות את מי שהיה אחראי לעריכתם, על מנת להזים את טענות התובעת בעניינם ומשלא עשתה כן - מושתקת מלטעון כנגד תוכנם. בעניין זה יוער, כי אין משמעות לעובדה כי העתק מכרטסת הלקוחות (נספח ד') הופק ונמסר למר לוי, ביום 5/1/04 (עמ' 12, ש' 6). משהוכח כי הנתונים על פיו נאספו על ידי עובדות הנתבעת ונערכו על ידי קבלן חיצוני מטעמה (אנגל), אין בהדפסה מאוחרת של העתק ממנו, בשנת 2004, כדי לפגום ממשקלו וללמד על כי המסמך נערך לכאורה רק במועד הפקתו, מקום בו שוכנעתי כי הנתונים נאספו ונרשמו בזמן אמת והועברו למנהל החשבונות, עובר לעריכתו. גם העובדה שתעודות המשלוח ומקום קבלת הסחורה לא נזכרו בכרטסת הלקוחות, אין בה כדי לגרוע ממשקלה, משהוכח כאמור כי מדובר בכרטסת של הנתבעת ומשמצוין בה במפורש כי היא מתייחסת לשנת 2001.

כאמור, מעיון במסמכי הנהלת החשבונות ובעיקר מכרטסת הלקוחות' עולה בבירור שעור החוב, נכון ליום 1/12/01 ומדו"ח החומרים עולה בבירור כי הנתבעת קיבלה חומרי בטון מהתובעת במועדים הרלוונטים והגם שאין התאמה מלאה בין דו"ח החומרים לבין תעודות המשלוח, אין בכך כדי לפגום מהמשקל הרב שיש ליתן לתוכנו, לצורך הוכחת טענת התובעת, בדבר אספקת חומרי בטון במהלך כל התקופה הרלוונטית, לרבות בחודש יולי 2001, הגם שלא צורפו העתקים מתעודות המשלוח לחודש זה. משבחרה הנתבעת שלא לזמן עדים מטעמה, לבירור וליבון טענותיה, בקשר לאמור במסמכי הנהלת החשבונות, שנערכו על ידי מי מטעמה, אין לה לבוא בטענות אלא לעצמה.

בנסיבות אלו, אינני נדרש לדיון מעמיק בדבר ניתוח תעודות המשלוח, כמו גם מסמכים נוספים, שהוכנו על ידי הנתבעת, עובר לקבלת חומרי הבטון (סיכומי התובעת עמ' 13-9) ובין היתר, לעניין "אישור קבלת חומרים", אי התאמות שעלו במקצת מתעודות המשלוח (נ/1 - נ/3), כמו גם לעניין חומר הגלם "מכלותה" והשם המסחרי בטון אלעד, אם כי הנני מקבל גם בעניינים אלו את עדויות עדי התובעת.

למעלה מהדרוש יוער, כי נהגי התובעת פירטו בתצהיריהם את נסיבות אספקת חומרי הבטון לנתבעת, בהר חומה והדגישו כי החתימו את אחד ממנהלי העבודה במקום, ולאחר מכן היו משאירים במקום עותק אחד והיו מחזירים את השני למפעלי התובעת (ס' 9-7 לתצהיריהם של בסאם אשתייה וחוסאם מסרי וס' 7-5 לתצהירו של תלחמי נאסר). מר אשתייה ומר מסרי הצהירו כי הם מזהים את תעודות המשלוח המתייחסות למשלוחים לנתבעת כהעתקי תעודות המשלוח בהן השתמשו במשלוחים למפעל הנתבעת בהר חומה (ס' 10 לתצהיריהם של מר אשתייה ומר מסרי). במהלך הדיון נחקרו שלושת הנהגים, ושניים מהם העידו כי בתעודות המשלוח המיועדות לבטון עטרות צוין השם "אלעד", בעוד שבתעודות המשלוח המיועדות למפעל הנתבעת בהר חומה צוין "דגן אלעד" (עדות  מר מסרי - עמ' 19 ש' 11-10, עדות מר אשתייה - עמ' 21 ש' 9-8).

עדויות הנהגים הותירו רושם מהימן, ולא נתגלו סתירות של ממש ביניהן, וככאלה הן מקובלות עלי, והן מבססות את המסקנה כי תעודות המשלוח החתומות נותרו בידי הנתבעת, ומשכך אינני נדרש לטענות הנתבעת, בהן האריכה בסיכומיה, כי הנהגים לא ידעו לנקוב בכמות חומרי הבטון או במועדים המדויקים בהם סופקו, משאין בכך כדי לגרוע מהמסקנה האמורה. בעניין זה יובהר, כי אף אם לא זכרו הנהגים כל אחת מתעודות המשלוח ולא ידעו לשייכן למשלוח מסוים, הרי שיש להחיל בעניינם את כלל "הקפאת הזכירה שבעבר", החל בנסיבות בהן "... אין המסמך עצמו מרענן את הזיכרון של העד ואינו מחדש אותו, וכל מה שהעד יכול לעשות בשלב מתן העדות הוא לאשר את מהותו של המסמך ואת דרך עריכתו בעת כלשהי בעבר" (ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 169, 172). בענייננו, הוגשו העתקים של תעודות המשלוח, תעודות אשר נערכו בסמוך למועד יציאת המשלוחים והנהגים ידעו לקשור את התעודות לתקופה הרלוונטית בה עבדו אצל התובעת וסיפקו חומרי בטון לנתבעת. הם ידעו לומר כי מסרו את חומרי הבטון למפעל הנתבעת בהר חומה, ואף נקבו בשמות נציגי הנתבעת שאישרו את קבלתם. לפיכך, מכשירה עדותם את קבלת תעודות המשלוח כראיה לאמיתות תוכנם ולביסוס גובה החוב, בגינם (שם, עמ' 218, קדמי 687-684).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ