אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> אין בסעיף 203 לפקודת העיריות כדי לחסום תביעה לשכר ראוי מקום שהעירייה קיבלה שרות אף שלא הזמינה אותו במסמך בכתב

אין בסעיף 203 לפקודת העיריות כדי לחסום תביעה לשכר ראוי מקום שהעירייה קיבלה שרות אף שלא הזמינה אותו במסמך בכתב

תאריך פרסום : 23/04/2007 | גרסת הדפסה
א
בית משפט השלום ראשון לציון
4250-06
15/04/2007
בפני השופט:
שאול מנהיים

- נגד -
התובע:
1. עו"ד אולפינר זהר
2. בולקינד דרור יוסף

עו"ד יוסף דרו בולקינד
הנתבע:
עיריית אל טירה
עו"ד ואיל ראבי
החלטה

א.         כללי

1.         השאלה שהועמדה לדיון בשלב מקדמי זה היא האם ניתן לתבוע שכר ראוי מעירייה בגין שירותים שלא הוזמנו במסמך בכתב העומד בדרישות סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש].

2.         שאלה זו עמדה בעבר בפני בית המשפט העליון, ונענתה לכאורה בשלילה (ע"א 739/86 שם-אור נ' עיריית קריית-גת; להלן "פרשת שם-אור"). הטעם שעמד בבסיס התשובה השלילית היה כי תשובה חיובית תאפשר להכניס ב"דלת האחורית" את שהחוק אסר במפורש ב"דלת הקדמית" עת קבע בסעיף 203 האמור כי רק מסמך העומד בדרישות הסעיף יכול להקים חבות כספית של עירייה.

ב.         דיני עשיית עושר וסעיף 203 לפקודת העיריות - הצגת השאלה

3.         תביעה לשכר ראוי שייכת, על פי סיווגה המשפטי, לתחום דיני עשיית עושר ולא במשפט. תחום זה הוא חלק מדיני החיובים, כמו גם דיני החוזים ודיני הנזיקין. בתוך דיני החיובים נהוג להבחין בין חיובים שמקורם הראשוני ברצונו של המתחייב (נכנה אותם חיובים "רצוניים") - דיני החוזים - לבין חיובים שאינם נובעים מרצונו של המתחייב אלא הם בגדר תוצאה שהדין קובע וכופה עליו כתוצאה ממעשה או מחדל (נכנה אותם חיובים "כפויים"). הדוגמה המובהקת לתחום חיובים זה היא דיני הנזיקין. דיני עשיית עושר, חרף הכינוי "מעין חוזים" שדבק בהם בעבר, שייכים בעיקרו של דבר לתחום החיובים ה"כפויים". החובה להשיב את ההתעשרות אינה נובעת מרצון להשיב; היא נכפית על מי שקיבל מה שלא היה זכאי לקבל, אף שרצונו הראשוני היה דווקא להשאיר בידיו את שקיבל. סעיף 203 לפקודת העיריות חל רק על חיובים "רצוניים", דהיינו על חוזים. ברור שעירייה תישא בחבות בשל מעשה או מחדל העולים כדי עוולה בנזיקין גם מבלי שהתובע יידרש להוכיח כי אותו מעשה או מחדל באו לעולם בעקבות מסמך שנחתם על ידי בעלי התפקידים המנויים בסעיף 203 לפקודה. עוד ברור שגם במישור החוזי, כאשר עירייה מתקשרת בחוזה שנחתם כמצוות סעיף 203 אולם מפרה אותו ומחויבת בפיצויים בסכומים גדולים (ואין מדובר בפיצוי מוסכם שסכומו נקבע מראש בחוזה), לא תעמוד להגנתה העובדה שהנזק שגרמה גבוה מסכום ההתחייבות הכספית שנחתמה כמצוות סעיף 203. מכאן שסעיף 203 האמור אינו יכול ואינו מתיימר להגן באופן הרמטי על עירייה מפני חבויות כספיות שאין מקורן בהתחייבות חתומה שנערכה בהתאם לדרישותיו.

4.         מה דינה, לעניין זה, של חבות שמקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט: האם יש להשוותה בהקשר זה לדיני החוזים (ולכן לשלול את קיומה מחמת אי עמידה בתנאי סעיף 203), או שמא יש להשוותה לדיני הנזיקין, ולקבוע שאין בסעיף 203 כדי לשלול את קיומה ותוקפה? האינטואיציה המבוססת על סיווג דיני החיובים כפי שהובא לעיל תומכת בתשובה השנייה. עם זאת אין להתעלם מכך שבפרשת שם-אור הורחבה למעשה תחולת סעיף 203 כך שהיה בו כדי לחסום תביעה המבוססת על מצג שווא, עילה הממוקמת בתחום דיני הנזיקין דווקא. 

ג.          התפתחויות רלוונטיות בדין הישראלי

5.         דעתי היא שהתפתחות המשפט מחייבת כי כל הלכה תיבחן ותיושם מתוך ראייה כוללת של התנאים המשפטיים (ואף הלבר-משפטיים) אשר שררו בתקופה בה נקבעה אותה הלכה. מאז נקבעה הלכת שם-אור הנ"ל חלו במשפט הישראלי שינויים רבים ומשמעותיים. באופן כוללני ניתן לומר כי הפורמליזם איבד מכוחו ופינה את מקומו הקדמי לטובת שיקולים אחרים, ערכיים בעיקרם. עוד ניתן לומר ב"מבט על" כי ההגנה על הקופה הציבורית נותרה הגנה חוקית; לעומת זאת, ההגנה על רבות מזכויות הפרט, ובהן זכות הקניין, "שודרגה" לכלל הגנה חוקתית, בעלת מעמד עדיף על זכות שהיא חוקית בלבד. שינויים נוספים ופרטניים יותר התחוללו במשפט הציבורי בכל הנוגע להידוק ושיפור הבקרה התקציבית על רשויות המינהל הציבורי בכלל ועל השלטון המקומי בפרט. בצד אלה התחוללו שינויים מהותיים במשפט הפרטי, שחלקם רלבנטיים לענייננו, וכן התפתחו הלכות חדשות בעניינים המצויים על "קו התפר" שבין המשפט הציבורי לפרטי בהקשר של תביעות כנגד רשויות שלטוניות להשבת תשלומים שנגבו שלא כדין או ביתר. על רקע כל אלה יש לבחון את גבולות התחולה של ההלכה הקיימת על השאלה נשוא החלטה זו. לשם כך אסקור, בקיצור נמרץ, את עיקרי השינויים הפרטניים שהוזכרו לעיל ככל שיש להם נגיעה לשיקולים שיש לשקול בענייננו.

6.         חיזוק ההגנות החוקיות על הקופה הציבורית בכלל, ובשלטון המקומי במיוחד, שלא על חשבון זכויות הפרט אלא באמצעים אחרים: במסגרת מגמה זו ניתן למנות את חוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985, הכולל שורה של סייגים ומגבלות על רשויות שונות ובהן רשויות מקומיות בכל הנוגע להוצאות והתחייבויות חורגות מבחינה תקציבית, עד כדי סנקציות משמעתיות ובתנאים מסוימים אף פליליות. כן מצטרפים למגמה האמורה תיקונים לחקיקת השלטון המקומי (ובענייננו - לפקודת העיריות [נוסח חדש]) שהטילו על הרשויות מגבלות רבות בתחום ניהול כספיהן ומשאביהן ויצרו מנגנוני בקרה ושליטה בהוצאות והתחייבויות כגון חובת מינוי רואה חשבון לעיריות, סמכות למינוי חשב מלווה, ואף הטלת חיוב כספי אישי על מי שהרשה לשלם או שילם תשלום בלתי חוקי של עירייה כאמור בסעיפים 221 - 226 לפקודה האמורה. כל אלה התפתחו במשפטנו בתקופה שלאחר אותה פסיקה שבה נקבע הכלל הנוקשה לפיו אין לאפשר למי שנתן שירותים (או סיפק מוצרים) לעירייה לקבל שכר עבורם מבלי שתהיה בידיו התחייבות בכתב העומד בדרישות סעיף 203. המצב המשפטי כיום הוא שהחוק נותן מגוון של כלים טובים במישורים שונים, שלא היו בנמצא בעבר, כדי להשיג את המטרה של מניעת פריצת גדרות התקציב והמנהל התקין בעיריות, שהיא שעמדה בבסיס ההלכה שנקבעה בשעתו בפרשת שם-אור (ולפניה).

7.         התפתחויות חשובות ומרחיקות לכת במשפט הפרטי שחלו מאז ניתן פסק הדין בפרשת שם-אור נ' עיריית קריית-גת הנזכר לעיל ואשר ניתן לראות בהן חשיבות לעניין שבפנינו: חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 נחקק אמנם שנים ספורות לפני האירועים בהם דן פסק הדין בעניין שם-אור דלעיל (שראשיתם בשנת 1982), אולם נראה בעליל שחשיבותו של חוק זה והמקום המרכזי שהוא עתיד לתפוס במשפטנו הפרטי טרם הובנו כל צרכם באותה עת. הראייה הטובה ביותר לכך היא שבפרשת שם-אור הנ"ל לא זכה חוק זה לאזכור כלשהו(!), והתביעה של המערער לא התבססה עליו כלל(!) אלא התמקדה בטענה של מצג-שווא. כיום דומה שברור כי דיני עשיית עושר ולא במשפט הם בעלי חשיבות מרכזית במשפט הישראלי (ובלשון הנשיא ברק "נשר גדול הפורס כנפיו על כל הדינים השונים" - ראה ד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס, פ"ד מב(1) 221, 266, להלן "פרשת אדרס").

8.         דיני החוזים עצמם, במישור הפרטי הטהור, הכירו באפשרות לרכך ולמעשה לעקוף דרישות צורניות (דרישת הכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969) באמצעות דוקטרינת תום הלב בנסיבות בהן "זעקת ההגינות" הצדיקה זאת. ראה: ע"א 2143/00 לוין נ' שולר; ע"א 986/93 קלמר נ' גיא. על רקע זה, הגישה לפיה אין למנוע עקרונית הגשת תביעה לשכר ראוי נגד עירייה בגין שירותים שניתנו לה אף שלא נערך לגביהם מסמך העומד בדרישות סעיף 203 לפקודת העיריות, נראית כמהלך מתבקש ואף צנוע יותר מזה שנעשה במשפט הפרטי ה"טהור", שהרי התוצאה של הגישה המוצעת אינה הכרה בתוקפו של חוזה (כפי שנעשה במשפט הפרטי) אלא, כפי שיובהר בהמשך, תוצאה צנועה בהרבה שכלל אינה מבטיחה שהתביעה תתקבל ובודאי שאינה מבססת מתן סעדים חוזיים מלאים. היא רק אינה חוסמת מלכתחילה ובאופן גורף תביעה לשכר ראוי. כאן המקום להעיר כי בפרשת שם-אור נאמר, אף כי באמרת אגב: "במאמר מוסגר יצוין, כי אילו עמד המערער בנטל להוכיח חוסר תום לב במשא ומתן, היה בכך כדי לעורר בעיות משפטיות סבוכות באשר להיקף הוראת סע' 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973, וביניהן השאלה, מה הם הסעדים הצומחים לצד הנפגע מחוסר תום-לבו של הצד השני, והשאלה, האם יש בכוחו של סע' 12 הנ"ל לגבור על דרישות הצורה של סע' 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש]" - ראה פרשת שם-אור לעיל, פד"י מ"ד(2) 562, 568 (פסקה לפני-אחרונה). דומה שדברים אלה מעידים כי כבר אז החלה לחלחל התודעה כי יש ושיקולי צדק יחייבו לשקול "פריצת החומה" של סעיף 203 לפקודה.

9.         תביעה לשכר ראוי היא, מבחינת סיווגה, תביעה המבוססת על דיני עשיית עושר ולא במשפט. מסתבר, אם כן, כי דיוקם של דברים מלמד שבניגוד לרושם הראשוני אין בנמצא הלכה פסוקה מחייבת שיצאה תחת ידו של בית המשפט העליון הקובעת כי לא ניתן לתבוע שכר ראוי (במובן של תביעה המבוססת על דיני עשיית עושר ולא במשפט) מעירייה שלא חתמה בדרך הקבועה בסעיף 203 לפקודה על התחייבות לשלם את השכר. עוד מסתבר כי ה"אקלים" המשפטי ששרר עת נקבעה הלכת שם-אור (והפסיקה שקדמה לה) השתנה במישורים רבים ובמידה ניכרת ביותר.

ד.         תביעה לשכר ראוי נגד עירייה בניגוד לסעיף 203 - דיון מפורט ומסקנות

10.        משמצאנו כי השאלה נשוא דיוננו עודנה - לכאורה - בלתי מוכרעת בהכרעה מחייבת, עלינו לבחון אותה לגופה. כתבתי שהשאלה בלתי מוכרעת "לכאורה", משום שאני סבור שהשאלה כבר הוכרעה ובית המשפט העליון כבר קבע כי ניתן לתבוע שכר ראוי מכח דיני עשיית עושר מעירייה, כאשר אין חוזה עימה העומד בדרישות סעיף 203 לפקודה: ע"א 9256/99 גזית ושחם נ' עיריית רחובות; ע"א 683/87 עיריית עפולה נ' גל אדריכלים. הקיצור הנמרץ שבו נכתבו הדברים בשני פסקי דין אלה אין בו כדי לשנות מעובדת היותם בגדר הכרעה חד משמעית לפיה כאשר עירייה קיבלה שירותים בהעדר חוזה העומד בדרישות סעיף 203, יש לראותה כמי שהתעשרה שלא כדין ויש לחייבה להשיב את ההתעשרות.

11.        עם זאת וכדי לעשות מלאכתי שלמה, אמשיך בדיון כדי להראות שגם לו היתה השאלה "פתוחה", מן הדין להשיב בחיוב על השאלה נשוא החלטה זו. כבר ראינו שכיום כולל הדין הישראלי שורה ארוכה של אמצעי הגנה על קופתן של עיריות, שלא היו קיימים בתקופה הרלבנטית להלכת שם-אור; אולם עדיין מתגנב ללב החשש שהכרה בתביעת שכר ראוי תפתח פתח לעקיפת סעיף 203 עד כדי ריקונו מתוכן. האמנם? במבט ראשון התשובה נחזית להיות חיובית. לדעתי, מבט שני משנה את הרושם הראשון. הכרה באפשרות ליישם את דיני עשיית עושר ולתבוע מכוחם שכר ראוי שונה במהותה ובתוצאותיה מהכרה בתוקפו של חוזה.

12.        ההבדל הראשון בין השניים הוא ההבדל שבין 'מלכתחילה' לבין 'בדיעבד': הכרה בתוקפה של התקשרות חוזית משמעה, ככלל, גם פתיחת פתח לסעד של אכיפת החוזה וכן לחיוב בפיצויי ציפייה (כלומר פיצוי על אבדן רווחים עתידיים). הכרה בתחולתם העקרונית של דיני עשיית עושר אינה מאפשרת אכיפת ה'חוזה' מראש, אלא מתייחסת אך ורק לתוצאות של פעולות שכבר נעשו. עירייה הנוכחת לדעת כי ניתן לה שרות שלא הוזמן על ידה בדרך הקבועה בסעיף 203 יכולה (וצריכה) להודיע לנותן השירות כי עליו לחדול מנתינתו. במקרה כזה לא ניתן יהיה לאכוף עליה את המשך ה'התקשרות', והיא גם לא תחויב בפיצוי על אבדן הרווחים הצפויים בגין אותו חלק של השירותים שטרם ניתן.

13.        הבדל חשוב שני בין הכרה בתוקף החוזי של התקשרות לבין הכרה באפשרות לתבוע שכר ראוי הוא לגבי גובה השכר ואופן חישובו. כאשר התביעה היא חוזית, יזכה ככלל התובע במלוא השכר המוסכם. בתביעה לשכר ראוי אין לפסוק את השכר המוסכם אלא שכר "ראוי" בלבד, שלעיתים קרובות עשוי להיות נמוך מהשכר המוסכם (לו היה ההסכם בר-תוקף).

14.        הבדל חשוב שלישי, ולטעמי בעל חשיבות מכרעת, בין מתן תוקף חוזי לבין מתן אפשרות לתבוע שכר ראוי מתמקד במידת הגמישות ושיקול-הדעת שרשאי בית המשפט ליישם בבואו לתת סעד (או לשקול האם לתיתו) בכל אחד משני המקרים. כאשר נקבע קיומו של חוזה בר-תוקף, מידת הגמישות במתן הסעד מוגבלת מאד. לגבי אכיפה קיימים סייגים המאפשרים להימנע ממנה, ובהם הסייג שענינו היות האכיפה בלתי צודקת בנסיבות המקרה. לגבי סעדי הפיצוי וההשבה שיקול הדעת השיפוטי מצומצם עוד יותר. בכפוף לתורת האשם התורם החוזי (ולמקרים בהם נדרשת התאמת החוזה לנסיבות משתנות ו"ביצוע בקירוב"), וכן בכפוף לעקרון הכללי של תום-לב, אין לבית המשפט - בהתקיים עילה חוזית - שיקול דעת המאפשר לו להימנע ממתן סעד או לתת רק חלק מהסעד המגיע. בדיני עשיית עושר המצב שונה בעליל: שיקול הדעת במתן הסעד אינו חריג נדיר יחסית כבדיני החוזים. הוא מובנה במפורש בחוק, ותחומיו נרחבים מאד ומאפשרים גמישות כמעט בלתי מוגבלת. גמישות זו משתרעת הן על עצם השאלה האם עשה הנתבע "עושר ולא במשפט", לגביה כבר נפסק שנדרש "יסוד נוסף" של פגם בהתנהלות הנתבע כדי שתקום העילה לפי החוק וראה לעניין זה, בין היתר, את פסק הדין: רע"א 5768/94, 5614/95, 993/96 א.ש.י.ר. ואח' נ' פורום מוצרי צריכה ואביזרים בע"מ ואח' (להלן "פרשת א.ש.י.ר.); והן על השאלה האם גם בהתקיים התעשרות "ולא במשפט" יש מקום להימנע מקבלת התביעה כולה או חלקה כאמור בסיפא של סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 המסמיך את בית המשפט לפטור מחובת ההשבה, כולה או מקצתה, אם "ראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". מכאן שהכרה באפשרות לתבוע שכר ראוי מכח דיני עשיית עושר אינה מחייבת פסיקת מלוא השכר הראוי לכל תובע. יש שהתביעה תידחה כליל; יש שייפסק רק חלק מהשכר הראוי; ויש שייפסק שכר ראוי מלא (בגין מה שנעשה). הכל תלוי בנסיבות המקרה. לניתוח ההבדלים בין הסעדים הניתנים מכח הענפים השונים של דיני החיובים ראה גם סעיף 13 לפסק-דינו של הנשיא ברק בפרשת אדרס, ובמיוחד הפסקה באחרונה של הסעיף האמור, בעמ' 268 לפסק הדין, שורה שלישית ואילך).

15.        הבדלים אלה בין תביעה חוזית לשכר לבין תביעה לשכר ראוי עשויים גם להצביע על אבחנה מהותית בין הילכת שם-אור לבין שאלת התביעה לשכר ראוי. לו נתקבלה התביעה בפרשת שם-אור, היתה התוצאה מתן שכר חוזי מלא לנותן השירותים. מצג השווא בדבר קיום חוזה היה הופך, מצד התוצאה, לחוזה מחייב. תוצאה כזו אכן יש בה כדי לרוקן את סעיף 203 ואת מטרתו מתוכן. אלה אינם פני הדברים כאשר מדובר על תביעה לשכר ראוי, וההבדלים בין המצבים בוארו לעיל.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ