אב בית הדין המשמעתי של לשכת עוה"ד אינו בהכרח יו"ר בית הדין או סגנו

עיינתי בתגובת המערער שהוגשה בהתאם להחלטתי מיום 24.9.09, ומצאתי כי לא עלה בידיו להצביע על קיומה של סמכות בידי בית משפט זה לדון בערעור על החלטת יו"ר בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין לפי סעיף 64(ב) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן - החוק). סעיף זה מסמיך את יו"ר בית הדין הארצי, " לפי בקשת הקובל או הנאשם, להורות על העברת הדיון בקובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של מחוז אחר, כל עוד לא החל הדיון בה". הסעיף אינו מלווה בהוראה המקנה זכות ערעור על החלטת יו"ר בית הדין הארצי בפני בית המשפט המחוזי בירושלים. זכות הערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים מוקנית בסעיף 71 לחוק " על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי"; בסעיף 72(ג) לחוק, על סירוב של בית הדין המשמעתי הארצי לעכב ביצוע פסק דין; בסעיף 76 לחוק, על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי בערעור על החלטת בית הדין המשמעתי המחוזי להטיל עונש לפי סעיף 75 לחוק; ובסעיף 78(ה) לחוק, על החלטה בדבר השעיה זמנית. אין בחוק הוראה דומה המקנה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים על החלטת יו"ר בית הדין המשמעתי הארצי לפי סעיף 64 לחוק שלא להעביר דיון בקובלנה לבית דין משמעתי מחוזי אחר.   

המערער שוגה בטענתו המזהה את יו"ר בית הדין המשמעתי הארצי עם האדם היושב בראש הרכב שלושת חברי בית הדין המשמעתי הארצי הדן בערעור על פסק דין של בית הדין המשמעתי המחוזי. יו"ר בית הדין הארצי הנו אחד מחברי נשיאות בית הדין, המורכבת מיו"ר בית הדין וארבעת סגניו (סעיף 18(א) לחוק). הנשיאות קובעת את הרכב שלושת חברי בית הדין הארצי שישבו לדין בערעור פלוני (סעיף 18(ג) לחוק וכלל 57 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962). בראש הרכב זה יושב אב בית הדין ולצידו שני חברי בית הדין. בתפקיד אב בית הדין יכול לכהן כל אחד מחברי בית הדין הארצי (בתנאי שהוא הוותיק מיתר שני חבריו להרכב) ולאו דווקא יו"ר בית הדין או סגנו (כלל 17 בשילוב כלל 58 לכללים הנ"ל). ממילא, הניסיון לזהות את יו"ר בית הדין הארצי עם הרכב בית הדין הדן בערעור פלוני - שעל פסק דינו ניתן לערער לבית המשפט המחוזי - אינו יכול לעמוד. כך גם הקל-וחומר אותו מבקש המערער לערוך, מקיומה של זכות ערעור על פסק הדין של בית הדין, לאפשרות ההשגה על החלטת יו"ר בית הדין.

אין מקום לתמיהתו של המערער על העדרה של זכות ערעור על החלטת יו"ר בית הדין הארצי כל עוד לא הסתיים ההליך המשמעתי. תופעה זו אינה ייחודית להחלטת יו"ר בית הדין הארצי לפי סעיף 64(ב) לחוק. היא קיימת לגבי החלטות ביניים נוספות המתקבלות במהלך ניהול ההליך המשמעתי, שגם הן אינן ניתנות לערעור אלא בסיומו של ההליך עם מתן פסק הדין של בית הדין המשמעתי בקובלנה או בערעור שבפניו. בין החלטות אלה, גם החלטות ביניים החורצות באופן ממשי את מתווה הדיון בתיק, כגון החלטה בבקשה לפסילת חבר בית הדין. גם על החלטה כזאת לא ניתן לערער אלא לאחר תום ההליך המשמעתי ומתן פסק הדין של בית הדין (השוו על"ע 2443/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין נ' בלום, פ"ד נט(5) 433, 438-441). יוצאת דופן מכלל זה החלטה בדבר השעיה זמנית, לגביה מוכרת בסעיף 78(ה) לחוק באופן מפורש וקונקרטי זכות ערעור לבית הדין הארצי וממנו לבית המשפט המחוזי אף בטרם הסתיים ההליך המשמעתי העיקרי (על"ע 3224/02 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו נ' אזוגי, פ"ד נו(6) 241, 244-245). הוראת חוק דומה אינה קיימת לגבי החלטת יו"ר בית הדין הארצי לפי סעיף 64(ב) לחוק להעביר או שלא להעביר דיון בקובלנה מבית דין משמעתי מחוזי אחד למשנהו.

כפי שכבר נאמר, החלטה הדוחה בקשה לעיכוב ביצוע ניתנת לערעור בפני עצמה מכוח הוראת 72(ג) לחוק, אך לא במסגרת ערעור על החלטת יו"ר בית הדין הארצי. לפיכך אין אפשרות לבקש במסגרת הערעור הנוכחי - שהוא עצמו נעדר זכות קיום - עיכוב ביצוע של החלטת בית הדין המשמעתי המחוזי בדבר השעיית המערער. לא זו אף זו, אלא שביום 29.9.09 הגיש המערער לבית משפט זה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע עונש ההשעיה, הפעם במסגרת ערעור נוסף מטעמו על החלטה של בית הדין המשמעתי הארצי (ב"ש 9366/06; על"ע 7032/09). בנסיבות אלה יש למחוק על הסף את הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה במסגרת הערעור הנוכחי (ב"ש 9088/09). כך, חרף החלטת השופט התורן מיום 2.8.09 שהורה למשיב להגיב על הבקשה, וחרף העדר תגובה מהמשיב עד היום. מדובר בסוגיה של סמכות עניינית, אשר לגביה כוחו של בית המשפט רב להכריע אף בניגוד להסכמת הצדדים, לא כל שכן כאשר כל הטענה היא להעדר תגובה של אחד מהם.

לאור כל האמור אני מוחק על הסף את הערעור שהוגש בתיק זה בחוסר סמכות, וממילא את הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בגדרו של הערעור.

נ יתנה היום, כ"ד בתשרי תש"ע (12 באוקטובר 2009), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.