"סחבת" בניהול בוררות שכבר החלה - שיקול שלא לעכב את הליכים

השופט י' דנציגר:

1.        לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.10.07 בבר"ע 3303/07 (כבוד השופט נ' סולברג), אשר דחה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום מירושלים מיום 26.7.07 בבש"א 7037/06 (כבוד השופטת א' שניידר), שדחה את בקשת המבקש לעיכוב הליכים בת.א. 11451/06 על פי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן - חוק הבוררות).

השתלשלות האירועים

2.        הצדדים, יהודים חרדים, התקשרו ביום 15.7.01 בהסכם יזמות לצורך רכישה ופיתוח של נכס ברחוב מיכה בירושלים (להלן - ההסכם). סעיף 7 להסכם קובע כדלקמן:

"כל מחלוקת אשר תתגלע בין הצדדים בקשר עם הסכם זה תועבר להכרעתו של בורר הר' נוטע בר' פנחס בריזל שליט"א שידון עפ"י דין תורה [ההדגשה במקור - י.ד.]"

3.        ביום 13.11.03, בעקבות מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים, הגיש המשיב תביעה כנגד המבקש לבית דין צדק של העדה החרדית אולם בסופו של דבר הגיעו הצדדים לפשרה בכוחות עצמם. ביום 8.2.04, בעקבות מחלוקת נוספת שהתגלעה בין הצדדים, הגיש המשיב תביעה נגד הנתבע בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. המבקש עמד על זכותו לניהול בוררות ובחודש אוגוסט 2004 חתמו הצדדים על שטר בוררות במסגרתו מונה הרב אהרון סמט כבורר יחיד בסכסוך (להלן - הבורר).

4.        בחודש נובמבר 2004 הגיש המשיב כתב תביעה לבורר וכן בקשה להטלת עיקולים על רכושו של המבקש. הבורר נענה לבקשה וביום 10.11.04 הטיל עיקול על רכוש המבקש בצו, שאושר על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (בש"א 7797/04). המבקש הגיש לבורר כתב הגנה מטעמו ביום 31.11.04 [ככל הנראה הכוונה ליום 30.11.04 - י.ד.].

5.        ביום 29.3.05 שלח בא כוחו של המשיב מכתב לבורר במסגרתו טען כי הבורר "משך את ידיו מן הבוררות" וביקש את אישורו של הבורר לביטול הליכי הבוררות. ביום 11.4.05 שלח הבורר לצדדים מסמך שתוכנו כדלקמן:

"בדו"ד שבין הרב ישראל כהן הי"ו לבין הרב מ.ז. צינווירט הי"ו לאחר שהצדדים חתמו על שטר בוררין בפני ואף קבלו בקאג"ס לקבל לציית לחוו"ד הרי שלאחר קריאת כתב התביעה וכתב ההגנה הנני לחוו"ד כדלהלן:

על הצדדים לקיים דיון זה בבד"צ העדה החרדית י-ם בהרכבו של הגאון רבי יעקב בלוי שליט"א"

6.        ההליכים בבית משפט השלום. ביום 5.9.06, כשבעה עשר חודשים לאחר מכתבו האמור של הבורר, הגיש המשיב תביעה נוספת לבית משפט השלום בירושלים. ביום 25.9.06 הגיש המבקש לבית משפט השלום את הבקשה לעיכוב הליכים, במסגרתה ביקש להורות על עיכוב ההליכים בבית המשפט והפניית הסכסוך לבוררות על פי דין תורה. המשיב התנגד לבקשה, בטענה כי היה מעוניין לקיים בוררות על פי דין תורה ואכן פנה לבית דין צדק ולבית הדין הרבני בעניין המחלוקות בינו לבין המבקש, אולם בעקבות הסחבת בהליכים ו"תרגילים שונים מצד המבקש" אף אחד מההליכים לא הגיע לכלל בירור ולפיכך הוא נאלץ לפנות לערכאות.

           בית משפט השלום דחה את הבקשה לעיכוב הליכים, בקובעו כי גם אם מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 5(א) לחוק הבוררות, קרי - כי הוסכם למסור את הסכסוך בין הצדדים לבוררות וכי המבקש את עיכוב ההליכים מוכן לעשות כל הדרוש לשם קיום הבוררות כאמור, הרי שקיים טעם מיוחד אשר מצדיק את ההימנעות מעיכוב ההליכים. בית משפט השלום קבע כי המשיב "לא נחפז להגיש את תביעתו לבית המשפט" וניסה בדרכים חלופיות להתדיין בדין תורה, ללא הצלחה. לשיטתו, התמשכותם של ההליכים מעבר למידה סבירה, משך למעלה מארבע שנים, מסכלת את מטרת הבוררות ומהווה טעם המצדיק הימנעות מעיכוב ההליכים.

           לבסוף, קבע בית משפט השלום כי עיכוב ההליכים יביא את הסכסוך בין הצדדים ל"מבוי סתום", הואיל ואין ביניהם הסכמה לעניין ההתדיינות לפי דין תורה. לפיכך, דחה בית משפט השלום  את הבקשה לעיכוב הליכים.

7.        ההליכים בבית המשפט המחוזי. על פסק דינו האמור של בית משפט השלום הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בקובעו כי חלוף הזמן, חילופי הערכאות וחוסר הצלחתם של הצדדים לממש את הסכמי הבוררות ביניהם, מהווים טעם מיוחד המצדיק הימנעות מעיכוב הליכים, הגם שאין להטיל על המבקש את מלוא האשם בעניינים אלו.

           בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי "עיכוב הליכים יסכל את עצם מטרת הבוררות, שהיא ,לשמש דרך מהירה ליישוב הסכסוך שבין הצדדים." לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי הערכתו של בית משפט השלום לפיה עיכוב ההליכים עלול להביא את הסכסוך בין הצדדים למבוי סתום "נראית מציאותית". לפיכך, הבקשה נדחתה.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

נימוקי הבקשה

8.        לטענת המבקש, תניית הבוררות שנכללה בהסכם בין הצדדים כללה שני רכיבים: האחד, הסכמה על הליך בוררות כמתווה הדיוני היחיד לצורך בירור מחלוקות שיתגלעו בין הצדדים בפני בורר מוסכם; השני, הסכמה על הדין המהותי שלפיו תתנהל הבוררות, שהוא דין תורה. לפיכך, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי עיכוב ההליכים יסכל את מטרת הבוררות, שהיא "לשמש דרך מהירה ליישוב הסכסוך שבין הצדדים" כאשר לטענתו, אחת ממטרות הבוררות הינה להביא להכרעה מהירה בסכסוך, אולם קיימת מטרה נוספת, ממנה התעלם בית המשפט המחוזי, שהיא דיון בכל סכסוך בין הצדדים על פי דין תורה. המבקש טוען כי הצדדים הינם יהודים חרדים, המנהלים את כלל אורחות חייהם ועסקיהם על פי דין תורה, ואילו היה יודע שכתוצאה מההתקשרות עם המשיב ייאלץ להתדיין בערכאות האזרחיות, בניגוד לדתו ואמונתו, לא היה מתקשר בהסכם עם המשיב.