השופטת מ' נאור:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא ד' פלפל) ב-ת"א 2374/04 מיום 17.8.2006, לפיו נתקבלה תביעתה של המשיבה נגד בנק הפועלים בע"מ (להלן: הבנק או המערער). בית המשפט המחוזי הצהיר כי שטר משכנתא שיצרו המשיבה ובעלה לטובת הבנק, לא ייחשב כמסמך שנחתם על ידי המשיבה ולא ניתן יהיה להפעילו נגדה, וזאת עקב הפרת חובת תום הלב וחובת הגילוי החלות על הבנק ביחסיו עם המשיבה. כנגד קביעה זו, על המסקנות הנגזרות ממנה, מערער הבנק ובקשתו הינה כי בית משפט זה יתערב בפסק הדין ויורה על ביטול הסעד ההצהרתי שניתן לטובת המשיבה. במוקד הדיון ניצבת שאלת היקפה של חובת הגילוי החלה על בנק הנותן משכנתא, במערך היחסים שבין הבנק לבין הממשכן, והשלכותיה של חובה זו בנסיבות המקרה הנוכחי. ניסינו להביא את הצדדים להסדר אך הם הודיעונו כי הדבר לא צלח. אציע לחברי, הכל כפי שיפורט, לקבל את הערעור באופן חלקי, רק בהתייחס למשכנתא קודמת שהיתה מוטלת על הדירה אותה פרע הבנק המערער לבנק אחר, בנק אגוד, לאחר נטילת המשכנתא.
העובדות וההליכים המשפטיים הקודמים
1. המשיבה ומר יהודה מרטין (להלן: הבעל) הם הבעלים בחלקים שווים של נכס מקרקעין מסוג בית מגורים, המצוי ברעננה והידוע כגוש מספר 6583 בחלקה 493 (להלן: הנכס או המקרקעין). עד לחודש אוקטובר 2000, היו המקרקעין משועבדים בשעבוד ראשון לטובת בנק אגוד לישראל בע"מ (להלן: בנק אגוד), וזאת לטובת הבטחת כלל חובותיהם והתחייבויותיהם של המשיבה ובעלה לבנק אגוד, בסכום של כ-119,000 דולרים. ביום 21.8.1994 פתחו המשיבה ובעלה חשבון עובר ושב שמספרו 9574 אצל המערער (להלן: החשבון המשותף). ביום 13.9.1994 פתח הבעל על שמו חשבון חח"ד שמספרו 8160 אצל המערער (להלן: חשבון החח"ד). להבטחת חובותיהם של בני הזוג בחשבון המשותף, כמו גם להבטחת חובות שיצר הבעל בחשבון החח"ד, העמיד הבעל לטובת המערער בטוחות שונות, בהתאם לצורך שהתעורר מעת לעת. כך למשל, ביום 5.12.1994 שיעבד הבעל לטובת המערער נכס בצהלה שהיה בבעלותו; וביום 19.9.1995 הוסיף הבעל ושיעבד לטובת המערער נכס מקרקעין ברמת גן, שהיה אף הוא בבעלותו. בשלהי שנות התשעים פרץ בין בני הזוג סכסוך והדבר הוביל לנקיטת הליכים ביניהם הן בבית המשפט לענייני משפחה והן בפני בורר אשר מונה בהסכמת השניים. ביום 13.1.2000 מכר הבעל את הנכס בצהלה שהיה בבעלותו, וזאת לשם כיסוי חלק מיתרות חובה אשר היו בחשבון החח"ד. בגין יתרת החוב שנותרה בחשבון החח"ד, בסך 490,000 ש"ח, העמיד הבנק לטובת הבעל הלוואה באותו סכום. להבטחת אותה הלוואה, ביום 19.9.1995, שועבד נכס המקרקעין ברמת גן (נכס שהיה כזכור בבעלות הבעל).
2. ביום 4.10.2000, חתמו המשיבה ובעלה על שטר משכנתא בדרגה שנייה, ללא הגבלה בסכום, לגבי הנכס ברעננה, בית המגורים של בני הזוג וילדיהם, שהוא הנכס נשוא תובענה זו (להלן: שטר המשכנתא). על פי הכתוב בו, שטר המשכנתא נערך "להבטחת תשלום מלא ומדוייק של כל הסכומים המגיעים ו/או שיגיעו לבנק מהלווה ו/או הממשכן בקשר עם מתן השירותים הבנקאיים", וזאת במסגרת חשבון החח"ד. כאמור לעיל, הנכס רשום בחלקים שווים על שם המשיבה ובעלה. ביום 10.10.2000, היינו לאחר החתימה על שטר המשכנתא, העמיד הבנק הלוואה בסך של 585,000 ש"ח לרשות חשבון החח"ד (כ-119,000 דולרים לפי שער החליפין במועד נטילת ההלוואה). על פי קביעה עובדתית של בית המשפט המחוזי, הלוואה זו הועברה לבנק אגוד לשם כיסוי הלוואה שהייתה בחשבון שניהלו המשיבה ובעלה בבנק אגוד. כאמור, הלוואה זו הייתה מובטחת במשכנתא שנרשמה על נכס המגורים ברעננה. למעשה, העברת הכסף לבנק אגוד אפשרה לבטל את המשכנתא שנרשמה על הנכס לטובת בנק אגוד, ותחתיה יצרו בני הזוג משכנתא לטובת המערער, בגין אותו הנכס (ביום 4.10.2000). המשיבה חולקת על עניין זה וטוענת כי המשכנתא בבנק אגוד נפרעה באמצעות כספים שהיו לבני הזוג בארצות-הברית. ואולם, כפי שנראה בהמשך, בלי קשר לשאלה מה ידעה המשיבה בפועל, המערער העביר כספים לבנק אגוד והעברה זו היא שאפשרה את פירעון המשכנתא שהייתה לבני הזוג שם.
3. משלא נפרע האשראי בחשבון החח"ד, פתח הבנק ביום 4.6.2001 תיק הוצאה לפועל כנגד המשיבה ובעלה (מס' 26-05132-01-8), במטרה לממש את המשכנתא הרובצת לטובתו על הנכס ברעננה. בשלב זה, בין בני הזוג כבר ניטש סכסוך מר ועניינם הגיע אל ערכאות שיפוטיות. לא הוברר האם בני הזוג עודם נשואים או שמא במהלך הזמן שחלף הותר קשר הנישואין וממילא לא מדובר בנתון הנחוץ לצורך הכרעה בסכסוך הנוכחי, שכן החזית הרלוונטית היחידה היא זו שבין המשיבה לבין הבנק. בית המשפט המחוזי לא נגרר אל עניינים משפטיים שנדונו באותה העת בפני בית המשפט לענייני משפחה - עניינים הקשורים להליך הפירוד בין בני הזוג, ובכך נתחמה המסגרת הדיונית גם עבורנו. על כל פנים, בעוד הבעל לא התנגד למימוש המשכנתא, מיהרה המשיבה לנקוט בהליכים נגד הבנק במטרה לשלול את תוקפה של המשכנתא לגביה, תוך כפירה במשמעות חתימתה על שטר המשכנתא. אעמוד עתה על השתלשלות ההליכים בעניין המשכנתא - הליכים סבוכים שהתנהלו בכל הערכאות. כפי שיובהר להלן, גם להליכים שקדמו לפסק הדין נשוא הערעור ישנה חשיבות.
4. ביום 7.1.2002 ניתנה החלטתה של ראש לשכת ההוצאה לפועל בעיר הרצליה, לפיה נדחתה בקשת המשיבה להשהות את הליכי מימוש המשכנתא. בהחלטה צוין כי לטובת חשבון החח"ד מושכנו הן הנכס ברעננה והן הנכס של הבעל ברמת גן; וכי לבני הזוג ישנם נכסים נוספים. עוד צוין כי בא כוח המשיבה עותר להשהות את הליכי המימוש בתיק זה על מנת לאפשר לו לבצע מכירה של הנכסים האחרים לטובת כיסוי החוב. ראש לשכת ההוצאה לפועל כתבה כי היא אינה שותפה לאמונתו של בא כוח המשיבה בדבר האפשרות של פירעון החוב, אף שרצוי לתת לו אורכה מסוימת לבחינת העניין, בכפוף לשמירת זכויות הבנק. לפיכך, נקבע כי הבנק יוכל להמשיך בהליכי הכינוס, ואולם, אם מחצית החוב תועבר לבנק על ידי בא כוח המשיבה בתוך שלושה חודשים - יושהו הליכי המימוש. מחצית החוב לא נפרעה כידוע, זאת לא קרה: ובסופו של דבר התגלגלו העניינים אל בית המשפט.
5. ביום 11.3.2002 הגישה המשיבה תובענה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו כנגד הבנק ובגדרה עתרה לסעד הצהרתי לפיו שטר המשכנתא שעליו היא חתומה "בטל מעיקרו", וזאת בטענה שהבנק הפר את חובותיו מכוח הדין ו / או מכוח הסכמים עם המשיבה. לחלופין, התבקש בית משפט השלום להורות על קיזוז מסכום החוב של המשיבה לבנק הפועלים סך של 550,000 דולרים, בתוספת ריבית בנקאית והצמדה הזהים לתנאי ההלוואות שלקח הבעל מהבנק, ושבגינן פתח הבנק בהליכי הגבייה למימוש המשכנתא. בד בבד עם הגשת התובענה לבית משפט השלום, הגישה המשיבה גם בקשה דחופה לצו מניעה זמני (ולחלופין, לעיכוב ביצוע במעמד צד אחד). המשיבה טענה כי בעלה ביקש להבריח נכסים וליצור חובות פיקטיביים וכי הוא ביצע "תרגיל עוקץ", בכך שיצא את הארץ במפתיע וללא כל התרעה מוקדמת ועוד טענה היא כי הבנק שיתף פעולה עם הבעל ועם ה"התעללות" בה ובילדיה, ושיתוף פעולה זה הוא שהביא, לשיטתה, לפתיחת הליכי ההוצאה לפועל. המשיבה הוסיפה והעלתה טענות בעניין רשלנות של הבנק, חוסר תום לב והטעייה מצידו, וטענה כי אלה הובילו להחתמתה על שטר המשכנתא. המשיבה טענה כי מדובר בחובות השייכים לבעלה; כי היא מעולם לא הייתה מעורה בנעשה בחשבונות הבנק של בני הזוג ובוודאי לא בחשבונות שהיו רשומים על שם הבעל לבדו; וכי חתמה על שטר המשכנתא משום שחשבה שמדובר בבקשה להגדלת האשראי בחשבון המשותף שלהם אצל המערער, כפי שאמר לה בעלה. דהיינו, המשיבה כפרה בחתימתה על שטר המשכנתא בטענה כי כלל לא ידעה שהיא חותמת על שטר משכנתא לפיו שועבד לבנק הנכס ברעננה. ביום 26.3.2002 התקיים דיון בבית משפט השלום (בפני כב' סגנית הנשיא ד' קרת-מאיר) ובו הסכימו הצדדים כי תינתן למשיבה ארכה להפקדת סך של 500,000 ש"ח בידי המערער; וכי הדיון בתיק העיקרי יתקיים על פי המסמכים והתצהירים הנמצאים בתיק, כאשר כל צד יהיה רשאי להגיש תצהיר עדות ראשית נוסף בסמוך לדיון. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה ובעקבותיה, הוגשו תצהירים נוספים, התקיימו מספר ישיבות הוכחות ועם סיומן, הגישו הצדדים סיכומים.
6. ביום 20.5.2002 דן בית משפט השלום בבקשתו של הבעל להצטרף כמשיב לתובענה שהגישה המשיבה נגד הבנק. הבעל טען כי "הוא מעוניין להצטרף לבקשה על מנת למנוע את הוצאת צו המניעה כלפי בנק הפועלים ועל מנת להבהיר את עמדתו באשר לצורך במימוש המשכנתא" וציין כי "הוא עומד על מכירה מיידית של הבית על מנת למנוע את העדר האפשרות להחזיר את החוב כלפי בנק הפועלים". הבנק הסכים לבקשה ואילו המשיבה התנתה את צירופו של הבעל במספר תנאים. בסופו של דבר, נקבע כי הבעל זכאי להיות צד לבקשת המשיבה נגד הבנק, שכן כבעלים משותף עם המשיבה בנכס נשוא הבקשה - יש לו עניין ישיר בתוצאות הדיון. בית המשפט הבהיר כי מטרת הצירוף הינה לאפשר לבעל לטעון לעניין זכויותיו הקנייניות בנכס ובדבר הצורך לממש את המשכנתא בגין החוב כלפי הבנק וקבע כי הבעל יהיה מנוע מלהעלות טענות בעניין הסכסוך המשפחתי המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה או בפני הבורר. במסגרת תצהיר שהוגש על ידו לבית משפט השלום, טען הבעל כי כלל לא מדובר בחוב אישי שלו, אלא בהלוואות שנלקחו לצורך מימון רכישת בית המגורים של בני הזוג וזאת באמצעות העברת סכום ההלוואה לבנק אגוד, לצורך פירעון המשכנתא שהייתה על הנכס לטובת בנק אגוד ותוך המרתה במשכנתא לטובת המערער.
7. ביום 12.9.2002 נתן בית משפט השלום החלטה המורה על דחיית הבקשה לצו מניעה זמני ומתירה את חידוש הליכי ההוצאה לפועל נגד המשיבה. במסגרת החלטה זו בבקשה לצו מניעה זמני עלו מספר קביעות לכאורה ובין היתר: נדחתה טענת המשיבה לפיה היא חתמה על שטר המשכנתא להבטחת החוב בחשבון המשותף בלבד ומבלי להיות מודעת לכך שמדובר בשטר משכנתא; נדחתה טענת המשיבה לפיה היא לא ידעה כלל על מצב חשבון המשותף; נדחתה טענת המשיבה לפיה היא לא קראה את הכיתוב "שטר משכנתא" על גבי הסכם המשכנתא; נקבע כי המשיבה חתמה על שטר המשכנתא להבטחת כל חובות בני הזוג שהיו בתוקף בעת החתימה וגם להבטחת חובות עתידיים, וכי החתימה נעשתה בנוכחות עורך דין אשר הסביר למשיבה את מהות העסקה; נקבע כי כספי ההלוואה השנייה שנלקחה מן המערער (בסך 585,000 ש"ח) שימשו לפירעון הלוואה בגובה כ-119,000 דולרים שחבו המשיבה ובעלה לבנק אגוד ונדחתה טענת המשיבה לפיה היא לא ידעה על פירעון החוב לבנק אגוד, אשר היה בעל המשכנתא בנכס לפני המערער; כמו כן, בית המשפט דחה את טענת המשיבה בדבר קנוניה בין הבנק לבין הבעל וקבע כי טענת הקנוניה הועלתה בעלמא, בלא ביסוס ראייתי כלשהו. בית משפט השלום הוסיף וקבע ממצאים לכאורה בעניין מהימנות הצדדים, תוך שעמד על חוסר מהימנותה של המשיבה בעיניו, נוכח סתירות מסוימות בין גרסאותיה. לבסוף, נקבע כי המשיבה לא הצביעה על זכות לכאורה המצדיקה את מתן הסעד המבוקש וכי שיקולי מאזן הנוחות אינם מתיישבים עם הוצאת צו זמני כנגד מימוש המשכנתא על ידי הבנק. עוד יצוין כי טענת חוסר סמכות עניינית שהעלה הבנק נדחתה על ידי בית המשפט, שקבע כי מדובר בתביעה נגד חיוב כספי בסכום המצוי בסמכות בית משפט השלום. בהמשך, ביום 28.10.2002, דחה בית משפט השלום בקשה לעיכוב ביצוע של ההחלטה מיום 12.9.2002 המתירה כאמור את חידוש הליכי ההוצאה לפועל.
8. על החלטה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בגדרה ביקשה את עיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל נגדה. ביום 5.12.2002, דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת א' קובו) את הבקשה לעיכוב ביצוע. ביום 22.12.2002, הגישה המשיבה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, וגם בגדרה עתרה למתן עיכוב ביצוע על הליכי מימוש המשכנתא. בהחלטתו מיום 5.3.2003, נעתר בית משפט זה (חברי המשנה לנשיאה א' ריבלין) למבוקש, תוך שעמד על הנזק הרב אשר עלול להיגרם למשיבה עקב מימוש דירת מגוריה היחידה, בטרם הוכרעה התובענה לגופה. בעקבות החלטה זו נמחקה בהסכמה בקשת רשות הערעור שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בגין החלטת בית משפט השלום בעניין הסעד הזמני, והדיון בתובענה העיקרית המשיך להתנהל בפני בית משפט השלום. ביום 21.9.2003 הורה בית משפט השלום (כב' השופטת ר' רונן) על מחיקת הבעל מן ההליך שהתנהל בפניו, כך שהתובענה חזרה להתנהל בין הצדדים המקוריים - המשיבה והבנק. ואולם, בשלב מסוים, בעקבות הודעה מטעם הצדדים בעניין הסדר דיוני מוסכם שאליו הגיעו (מיום 27.9.2004) ונוכח טענתם בדבר חוסר סמכותו של בית משפט השלום לדון בתובענה, הוחלט על העברת התיק לדיון בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (החלטה מיום 28.9.2004, כב' השופט מ' יפרח). כאמור, על פסק הדין שנתן לבסוף בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' פלפל) - הוגש הערעור שלפנינו.
פסק הדין נשוא הערעור
9. לאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת טענות הצדדים, קבע בית המשפט המחוזי כי גדר המחלוקת נסב סביב שלוש שאלות הקשורות זו בזו: ראשית, האם ידעה המשיבה על מה היא חותמת שעה שחתמה על שטר המשכנתא; שנית, האם נציגי הבנק הסבירו למשיבה את מהות חתימתה; שלישית, מהי התוצאה של הסבר בדבר מהות החתימה, או העדרו של הסבר זה.
10. אשר לשאלה הראשונה, בית המשפט המחוזי ציין כי לפי גרסת המשיבה, בעלה הסביר לה שהיא חותמת על מסמכים לצורך הגדלת אשראי בחשבון המשותף בבנק ורק לימים התברר לה כי מדובר בשטר משכנתא. עוד צוין כי חתימת המשיבה על שטר המשכנתא נעשתה בפני עורך דין חררדו טולצ'ינסקי, אשר הסביר למשיבה את מהות עסקת המשכנתא שעליה היא חותמת. גרסאות הצדדים בדבר מה שאירע אצל עורך דין טולצ'ינסקי היו חלוקות. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבה ידעה שהיא חותמת על שטר משכנתא וזאת בשל כמה טעמים: למשיבה אין בעיות קריאה בעברית; על גבי המסמך כתוב כי מדובר ב"שטר משכנתא"; עורך דין טולצ'ינסקי, שהוא אדם זר וחסר אינטרס בתיק, הסביר למשיבה את מהות העסקה ואת תוכנה; ולגרסת המשיבה בעניין הגדלת האשראי בחשבון המשותף לא נמצא כל תימוכין בחומר הראיות. ואולם, בית המשפט הוסיף וקבע כי לא הוכח שהמשיבה "ידעה בדיוק לאיזו מטרה נחתם השטר". זאת, בהתחשב בכך שהבעל נהג להעביר כספים מחשבון לחשבון ובכך שעורך דין טולצ'ינסקי היה עורך דין חיצוני, אשר לא עבד בבנק, ועל כן לא היה באפשרותו להסביר למשיבה אם מדובר באשראי שנלקח במסגרת החשבון המשותף או חשבון אחר, או לאיזו מטרה ספציפית נלקחה המשכנתא. בית המשפט המחוזי עמד על השינוי שחל בגרסת המשיבה לעניין טענתה כי לא ידעה שהיא חותמת על שטר משכנתא ועל הבעייתיות הנעוצה בשינוי זה. תחילה טענה המשיבה כי חשבה שמדובר "בהבטחת אשראי שלה ושל בעלה בחשבון המשותף" ובהמשך העידה המשיבה כי לא היה צורך בפרוצדורה שכזו, כיוון ש"היתרה שם [בחשבון המשותף - מ.נ.] בדר"כ היתה חיובית". ואולם, בית המשפט קבע כי השאלה האם המשיבה ידעה על מה היא חותמת לא תכריע את הדיון, וכי "לעומתה תשוקלל גם התנהלות הבנק לאור החוקים השונים המחייבים אותו להסביר לנותן ערובה או בטוחה מספר דברים לפני החתימה". בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמשיבה לא ניהלה את ענייני הכספים של המשפחה וציין כי מעדותו של מנהל הסניף בו התנהל החשבון, עלה כי משך כל הזמן הבנק עמד בקשר עם הבעל, ולא עם המשיבה. כך, הן לגבי החשבון המשותף והן לגבי חשבונות נוספים של הבעל באותו סניף. בית המשפט המחוזי עמד על חובתו של בנק לפעול לטובת לקוחו ואז פנה לדון בשאלה השנייה.
11. אשר לשאלה השנייה, בית המשפט בחן את השאלה האם בעת נטילת המשכנתא, פירט הבנק בפני המשיבה את גובה החוב שהיה בחשבון החח"ד נכון ליום החתימה על שטר המשכנתא. כזכור, חשבון זה היה רשום על שם הבעל. מר אביאל גוטהייט, מנהל סניף הבנק העיד כי הבנק לא יידע את המשיבה בדבר האשראי שניתן לבעלה במסגרת חשבון החח"ד, לא בטרם החתימה על שטר המשכנתא ולא לאחריה, כיוון שזהו "חשבונו הפרטי עם רכוש [ה]ממושכן על שמו". דהיינו, לפי עדותו של מנהל הסניף, לא נאמר למשיבה על ידי גורם מטעם הבנק כי במועד נטילת המשכנתא היה בחשבון החח"ד חוב בגובה 490,000 ש"ח וגם לא עדכנו אותה בעניין נטילת ההלוואה השנייה, מספר ימים לאחר החתימה על שטר המשכנתא, בסך 585,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי הוסיף כי מדבריו של מנהל הסניף גם לא היה ברור אם הודע למשיבה כי נפתחו נגדה הליכי הוצאה לפועל בגין המשכנתא, עקב אי פירעון החובות בחשבון החח"ד. בית המשפט קבע כי בסיטואציה שנוצרה "יד ימין חתמה על שטר המשכנתא, ויד שמאל, היתה צריכה להיכנס לכיס ולהוציא כמעט מיידית את הסכום של 490,000 ש"ח, שאחרת המשכנתא תמומש; כשהבנק אינו מיידע את החותם על מצב החובות הקיים כבר, שגם אותו כמו את חובות העתיד, באה המשכנתא להבטיח".
12. בית המשפט קבע כי מכוח חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן: חוק הבנקאות (שירות ללקוח)) חלה על הבנק חובה למסור ללקוח את כל "המידע הנכון לצורך שכלול עסקת הבטוחה". בית המשפט המחוזי הבהיר כי לשיטתו חוק זה חל גם לגבי נוטל משכנתא, הן משום שהוא שקול לערב, החוסה בצילו של החוק (לפי הוראת סעיף 17א לחוק זה), והן על בסיס פרשנות תכליתית. עוד נקבע כי חובה דומה בהיקפה נוצרת מכוח הוראותיו של סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אשר עניינו חובת תום הלב. בלשון בית המשפט המחוזי:
"במידה והלקוח נדרש להמציא בטוחות, הדבר יוצר מיידית חבויות מצד הבנקאי, הן מכח דיני הבנקאות (שירות ללקוח), והן מכח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 כלפי הלקוח (כשלקוח לפי חוק הבנקאות כולל ערב) והן כלפי הערב באופן עצמאי. לעניין זה דין נותן בטוחה כדין ערב, מכיוון שבאמצעות בטוחה שהוא נותן, הוא למעשה ערב לתשלום חוב מסוים".
בית המשפט המחוזי קבע כי בנק סביר והגון צריך לדעת כי בהחתימו על ערבויות, התחייבויות ובטוחות - עליו לעדכן את החותם בדבר מצבת החובות של הלווה נכון ליום החתימה. נקבע כי הבנק לא יכול להסתמך על כך שהחייב - בין אם זה הבעל, בין אם זה קרוב משפחה ובין אם זה צד זר - "ימלא את מקומו במסירת המידע" לצד הממשכן. אם הבנק היה מבקש לפרט את המידע הרלוונטי בפני המשיבה, אך המשיבה הייתה מודיעה לו שהיא מודעת לחובות הקיימים - היה הבנק ממלא בכך את חובתו. ואולם, כך קבע בית המשפט המחוזי:
"... במקרה הנוכחי, נדהמתי לשמוע, שהבנק בכלל לא מודע לחובותיו כלפי נותן בטוחה, והוא מנהל את עסקיו כשהוא ער רק לזכויותיו שלו ולא לאפשרות שגם לנותן הבטוחה קיימות איזה שהן זכויות".