1. התובע, יליד 1976, נפל במהלך טיול בנחל דרגות, בהיותו כבן 17 שנים. כתוצאה מהנפילה נחבל התובע בברכו והצדדים הסכימו כי נגרמה לו נכות רפואית צמיתה בשיעור של 17.5%.
התובע הגיש תביעה בנזיקין כנגד הנתבע 1 - מחנך הכיתה בה למד (להלן - יגאל מתנאל), כנגד הנתבע 2 - מחנך הכיתה המקבילה, אשר ליווה את הטיול (להלן - חנוך כהנא) וכנגד הנתבע 3 - המורה לשל"ח, אשר ארגן את הטיול וליווה אותו (להלן - מאיר זליקוביץ). הנתבעים 1-3 (להלן - הנתבעים) הועסקו כמורים בישיבה התיכונית קרית ארבע חברון, היא הנתבעת 4 (להלן - הישיבה התיכונית), בה למד התובע. הנתבעת 5, מדינת ישראל - משרד החינוך, נתבעה אף היא, מכוח אחריותה לביטחון התלמידים היוצאים לטיולים במסגרות בתי הספר. הנתבעות 4 ו-5, בהיותן המעבידות של הנתבעים 1-3, נתבעות גם מכוח אחריותן השילוחית למעשיהם ו/או מחדליהם של הנתבעים 1-3.
רקע עובדתי
2. במסגרת הלימודים בישיבה התיכונית, יצאו התלמידים אחת לשבועיים לטיול בן יום אחד, זאת, נוסף על הטיול השנתי. הטיול נשוא התביעה שלפנינו היה אחד מטיולים אלו.
במסגרת טיול זה יצאו התלמידים לנחל דרגות. נחל זה שונה מיתר הנחלים במדבר יהודה ומתאפיין בכך שהצעידה בו נעשית בתוך ערוץ הנחל, כאשר מבנה הערוץ בנוי מעשרות מדרגות וגבים בגבהים שונים הנעים בין מטר עד מספר מטרים. (סעיף 4 לתצהירו של ערן חופש - מפקד יחידת החילוץ עין גדי).
אחר שעברו המטיילים מספר גבים הגיעו לגב בו אירעה הנפילה. לטענת התובע, הוא עמד על שפת הגב וחיפש דרך לירידה נוחה, כאשר לפתע החליק ונפל אל תחתית הגב. העיד על כך חברו איתן קופרשטוק:
"יוגב היה ממש לפני ואני הייתי האדם הכי קרוב אליו בעת הנפילה. אני ראיתי שיוגב עומד על-פי הגב ומחפש לעצמו דרך ירידה כלשהי. בשלב זה הוא מעד ונפל למטה. אני יודע שהוא נפל ולא קפץ, כיוון שאני ראיתי זאת במו עיני, ולא היה מי שיכול לראות את הנפילה שלו טוב יותר ממני" (סעיף 14 לתצהירו).
הנתבעים, אשר ליוו את הטיול, לא היו באזור הגב בעת הנפילה ולכן לא ראו את נפילת התובע לגב.
התובע פונה במעלה הנחל על-ידי חנוך כהנא ושניים מן התלמידים, ורק לאחר שכל התלמידים סיימו את המסלול, נאסף התובע על-ידי האוטובוס ביחד עם שאר התלמידים בדרכם חזרה לישיבה התיכונית. לאחר התייעצות עם אמו של התובע, ציידו הנתבעים את התובע בכסף למונית והשאירו אותו עם חברו בכניסה לעיר ירושלים, על מנת שיפנה לקופת חולים לקבלת טיפול רפואי.
הרשלנות הנטענת
3. התובע מייחס לנתבעים 1-3 קשת רחבה של מעשים ומחדלים רשלניים, בגינם קמה אחריותם לנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהנפילה. בכל הקשור לארגון הטיול והכנתו, טוען התובע, כי היה על הנתבעים לבחור במסלול חלופי שרמת הקושי בו פחותה, המתאים לטיול של תלמידי תיכון שאינם מטיילים מקצועיים. לחילופין, היה עליהם לתת הסבר והדרכה בדבר אופיו המיוחד של ערוץ נחל דרגות, לבדוק את המסלול מבעוד מועד ולוודא קיומם של אמצעי עזר לירידה בכל גב. באשר לטיול עצמו, טוען התובע, כי היה על הנתבעים להדריך את התלמידים באופן פרטני כיצד יש לרדת בכל גב וגב, ולעזור להם בירידה בגבים. כמו כן, לטענתו, היה על המורים להורות על כך שהתלמידים ינעלו נעליים המתאימות להליכה במסלול זה ולמנוע את יציאתם לטיול נעולים בסנדלים. באשר להתנהלות הנתבעים לאחר אירוע הנפילה, טוען התובע, כי הנתבעים התרשלו בכל הנוגע לטיפול הראשוני שהוענק לו ולפינויו מהנחל, וכי ייתכן שהימצאותו של חובש הייתה גורמת לפציעה קלה יותר עקב פינויו מהנחל בצורה נכונה ואחראית. על כך מוסיף התובע, כי הנתבעים הפרו הוראות בטיחות שונות המנויות בחוזר מנכ"ל משרד החינוך והתרבות בדבר "טיולים במערכת החינוך" (מיוחד ג', התשנ"ב) (להלן - חוזר המנכ"ל).
הנתבעים כופרים באחריותם לנזקיו של התובע. לטענתם, הם לא התרשלו במילוי תפקידם, ונזקי התובע לא נגרמו בשל פעולה רשלנית מצידם.
חובת זהירות מושגית
4. הצדדים אינם חלוקים על קיומה של חובת זהירות מושגית בין מורים לתלמידיהם. חובה זו הוכרה בפסיקה פעמים רבות ויש שהשוו אותה לחובתו של הורה כלפי ילדו (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802, 810; ע"א 10083/04 גודר נ' המועצה האזורית מודיעים, (טרם פורסם) סעיף 7 לפסק דינו של השופט ריבלין). כמו כן מוטלת חובת זהירות מושגית על מארגן טיול כלפי המשתתפים בו (ראו: ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(2) 705). היקפה של חובה זו מושפע מכלל נסיבות העניין ומן השאלה מהם הסיכונים הצפויים. "אך מובן הוא כי ממדיה והיקפה של חובת פיקוח זו [של מורה על קטין] משתנים בהתאם לנסיבותיו של הענין, ובהתאם לגילו ותכונותיו של מי שנתון לפיקוח. אין דומה חובת הפיקוח אשר את קיומה ניתן לדרוש בתוככי חדר הכיתה לזו אותה יש לקיים בחצר משחקים ואך מובן הוא כי ככל שנדרש מן המורה פיקוח על ציבור גדול יותר, גם קטנה מבחינה אובייקטיבית יכולתו לעקוב אחרי כל תנועה ואירוע" (ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 561, 570). והדברים נכונים, ביתר שאת, בעת יציאה לטיול מחוץ לכותלי בית הספר (ע"א 2061/90 הנ"ל; ע"א 10083/04 הנ"ל). מנמק זאת כב' השופט (כתוארו אז) חשין בכך ש"היציאה אל החופש משחררת לחצים, ותלמיד המצוי בטיול יעשה דברים שבמסגרת המחייבת של בין-כתלי-בית-הספר לא יעשה; כך דרכו של עולם, לעת שחרור וברפות לחצים שתלמידים נתונים בהם בשיבתם על כסא ואל שולחן ... יתירה מזאת: בטיול מצוי התלמיד בסביבה זרה לו, ובבואו להחליט אם יפעל כך או אחרת לא יוכל להסתייע, דרך כלל, בניסיון החיים הקצר שצבר" (עניין מרצלי, בעמוד 812). היקפה של חובת הזהירות תלוי לא רק בחומרת הסיכונים הצפויים, אלא גם בקושי למונעם, וככל שמדובר באמצעים יותר קלים ופשוטים הנדרשים לצורך מניעת הנזק, כך סביר יותר לדרוש הקפדה עליהם (ראו: ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן, פ"ד כ"ה(2) 113).
יחד עם זאת, הטלת אחריות נזיקית רחבה, על מורים כלפי תלמידים במסגרת טיולים הנערכים על-ידי בתי ספר, עלולה ליצור הרתעת יתר ולפגוע בערכים חינוכיים ולימודיים של אהבת הארץ הנרכשים במסגרת אותם הטיולים (ראו: ע"פ 364/78 צור נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 626) ובצורך החינוכי בהותרת מידה מסוימת של חופש בידי התלמידים (ע"א 2061/90 הנ"ל, בעמוד 814). על כן, מידת ההשגחה הראויה היא פשרה בין אינטרסים מנוגדים. עמד על כך כב' השופט ריבלין בע"א 10083/04 הנ"ל:
"הנה הוא, אפוא, האתגר העומד בפני מערכת החינוך: קיום טיולים, עידוד הכרת הארץ, מתן אפשרות לילדים ולבני נוער לחוות את הטבע ו'להיות ילדים', אולם כל זאת בלא להתיר את הרסן ובלא להעמיד את הצעירים הנתונים לפיקוחה בפני סיכונים לא סבירים" (פסקה 10 לפסק הדין).
חובת זהירות קונקרטית
5. במסגרת בחינתה של חובת הזהירות הקונקרטית עלינו לבחון האם היה על הנתבעים לצפות, מבחינה טכנית ונורמטיבית, כי התובע עלול ליפול ולהינזק.
בעניין זה יש לציין, כי הדין איננו מטיל חובת זהירות קונקרטית בשל "סיכונים סבירים", ואף אם נקבע כי היה על הנתבעים לצפות את נפילת התובע במהלך הטיול, אין בכך כדי להטיל עליהם אחריות לנזקיו, אם נפילה במהלך הטיול מהווה סיכון סביר. לעניין זה קובע כב' השופט (כתוארו אז) ברק בפסק הדין בעניין ועקנין כי: