השופט ע' פוגלמן:
האם יש מקום להתערב בהחלטת נשיא המדינה לקצוב את עונשם של המשיבים 4 - 8 אשר הורשעו ברציחתו של הנער דני כץ ז"ל? זו השאלה העומדת להכרעתנו בעתירה זו.
הרקע לעתירה
1. ביום 8.12.1983 אבדו עקבותיו של הנער דני כץ ז"ל. מקץ שלושה ימים, נמצאה באקראי גופתו כשעליה סימני אלימות קשה. בחלוף שנתיים, הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה את המשיבים 8-4 (להלן: המשיבים) בביצוע הרצח בכוונה תחילה, בקשירת קשר לביצוע הרצח, ובחטיפה לשם רצח, עבירות לפי סעיפים 499(1), 372, 300א(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בגין הרשעתם, נגזר על המשיבים עונש מאסר עולם ועוד עשרים-ושבע שנות מאסר. ערעור שהגישו המשיבים לבית משפט זה נדחה בשנת 1991 (ע"פ 915/85 קוזלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.1991)). בקשת המשיבים לקיים דיון נוסף בעניינם נדחתה אף היא (ד"נ 3081/01 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441 (1991)). בשנת 1999 הורה הנשיא א' ברק לקיים למשיבים משפט חוזר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529 (1999)). בגדרי המשפט החוזר הורשעו המשיבים בכל העבירות בהן נמצאו אשמים במשפט המקורי, ונגזר עליהם עונש מאסר עולם בגין הרצח, וכן עונש של חמש עשרה שנות מאסר בגין יתר העבירות, לריצוי בחופף (תפ"ח (ת"א) 5052/99 מדינת ישראל נ' קוזלי (לא פורסם, 25.2.2002)). ערעור שהגישו המשיבים לבית משפט זה על הרשעתם במשפט החוזר נדחה בחודש מרץ 2005 (רע"פ 3268/02 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 761 (2005). להלן: רע"פ 3268/02). בנוסף לכך, הורשעו המשיבים 8-7 גם ברציחתה של החיילת דפנה כרמון ז"ל, בחטיפתה לשם אינוס, ובאינוסה. בגין הרשעתם בעבירות אלה, נגזר עליהם עונש של מאסר עולם ועוד עשרים שנות מאסר לריצוי בחופף. ערעורם על הרשעתם בעבירות אלה נדחה בידי בית משפט זה בשנת 1989 (ע"פ 157/87 סביחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.8.1989)). משיבים 8-7 מרצים עונשם זה בחופף לעונש שהוטל עליהם בגין רציחתו של דני כץ ז"ל.
2. בסמוך לאחר דחיית ערעורם של המשיבים על הרשעתם במשפט החוזר, פנה בא-כוחם, עורך הדין אביגדור פלדמן, לועדת השחרורים המיוחדת כמשמעותה בס' 33 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: הוועדה; וחוק שחרור על-תנאי, בהתאמה) בבקשה כי זו תמליץ לנשיא המדינה לקצוב את עונשם של שולחיו. כן ביקש בא-כוחם של המשיבים לאפשר לו לטעון בפני הועדה על-פה. ביום 21.12.05 החליטה הועדה לאפשר לעורך הדין פלדמן לטעון לפניה במשך 45 דקות "על יסוד הנתונים המיוחדים של פרשה זו". ביום 21.2.06 נערך דיון לפני הועדה. ביום 10.4.06 החליטה הועדה פה אחד להמליץ לנשיא המדינה לקצוב את עונשם של המשיבים 7-8, אשר הורשעו, כאמור, הן ברציחתו של דני כץ הן ברציחתה של דפנה כרמון, לתקופה של 45 שנים. וכך נומקו הדברים:
"בעניינם של כוזלי וסביחי [המשיבים 8-7, ע' פ'] אנו ממליצים על קציבת עונש של ארבעים וחמש שנות מאסר, בהתחשב עם ביצועם של שני מעשי הרצח ועבירות נוספות. מול השיקולים לחומרה ניצב שיקול אחד לקולא והוא: דרכם של נשיאי ישראל לקצוב בדרך המלך עונש של 24 שנים על אסירי עולם, בעת שבשלו התנאים לראשונה להגיש בקשה לקציבת עונש בעניינם של כוזלי וסביחי, אלא שהבקשה לא הוגשה מכיוון שפעלו לקיומו של משפט חוזר בעניינם".
בהתייחס למשיבים 6-4 נחלקו דעות חברי הועדה. שני חברים תמכו בהמלצה לקציבת העונש לשלושים שנות מאסר, ושני חברים אחרים תמכו בהמלצה לקציבת העונש לשלושים וחמש שנות מאסר. וזו היתה לשון ההמלצה:
"שני חברים ממליצים בפני כבוד הנשיא כי עונשם של שלושה אלה [המשיבים 4 - 6, ע' פ'] ייקצב לשלושים שנים וזאת בשל דרכם של נשיאי ישראל לקצוב בדרך המלך עונש של 24 שנים על אסירי עולם בעת שבשלו התנאים להגיש בקשה לקציבת עונש, כשהתוספת לעונש זה - והעמדתו על 30 שנה - מבטאת את החומרה היתרה של המעשה במושגי אותם זמנים. שני חברי הועדה סבורים שיש לכבד ולקיים את מטרתו של המחוקק בסעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט, אשר ביקש להבטיח כי מצבו של נאשם בסיום המשפט החוזר לא יורע מבחינת חומרת העונש כתוצאה מניהול המשפט. ההוראה מתייחסת אמנם להגבלת סמכותו של בית המשפט אשר שב לגזור את הדין בתום המשפט החוזר, וסמכותה של ועדת הקציבה איננה מוגבלת. אולם יש להפנים את רוח ההוראה גם בבוא הועדה לתת את המלצתה. ולעומת זה: שני חברים של הועדה ממליצים להעמיד את קציבת העונש על שלושים וחמש שנה, מתוך התחשבות בנסיבות הנוראות שבהן בוצעה העבירה. שני חברי הוועדה המציעים החמרה בקביעת העונש אינם מתרשמים מהעובדה שאסירים אלה לא נמלטו מהארץ בעת שהתנהל נגדם המשפט החוזר ... אין שני החברים מייחסים משקל משמעותי להתנהגותם הטובה בכלא והעדר תלונות נגדם. מצב דברים זה אמור להילקח בחשבון השיקולים כאשר יתייצבו בפני ועדת השחרורים המיוחדת לעניין שחרורם על תנאי".
במהלך החודשים יולי - אוגוסט 2007 העביר שר המשפטים לנשיא המדינה את המלצותיו לקצוב את עונשם של המשיבים 4 - 6 לשלושים שנות מאסר; ואת עונשם של המשיבים 7 - 8 לארבעים וחמש שנות מאסר. ביום 8.8.07 החליט נשיא המדינה לקצוב את עונשם של המשיבים כאמור בהמלצתו של שר המשפטים. במאמר מוסגר נעיר, כי בחודש מאי 2007 הגישו המשיבים עתירה לבית משפט זה נגד שר המשפטים בדרישה שימליץ בפני נשיא המדינה לקצוב את עונשם. זאת, נוכח הזמן שחלף מאז שניתנה המלצת הוועדה. בעוד העתירה תלויה ועומדת הועברה המלצת שר המשפטים, ולבקשת העותרים, העתירה נמחקה (בג"צ 4572/07 גנמאה נ' שר המשפטים (לא פורסם, 22.8.2007)).
3. ביום 9.9.07 קיימה ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, לבקשת חברים בוועדה, דיון בעניין קציבת עונשם של המשיבים. בהודעה מאותו יום מטעם לשכת הנשיא, אשר פורסמה באתר האינטרנט של בית הנשיא וצורפה כנספח לעתירה, נכתב כך:
"רק לאחר ששר המשפטים אישר את המלצות הוועדה [ועדת השחרורים המיוחדת] שהתקבלו במקרה הנדון, החליט הנשיא לקבל את המלצות שר המשפטים והוועדה המקצועית, וקבע בהתאם להמלצות כי מאסרם של שניים מן הרוצחים יעמוד על 45 שנה ... ולשלושה נוספים קבע מאסר ל-30 שנים. יצוין כי עונש מאסר עולם שהיה נהוג בעת התקיים משפטם של האסירים, עמד על 24 שנים, ובשל חומרת המעשים קצבו הוועדה המקצועית, שר המשפטים והנשיא, עונש גבוה וחמור לרמת הענישה של אותה תקופה".
4. ביום 24.9.07 פנו העותרים - בני משפחתו של דני כץ ז"ל - לוועדה, לנשיא המדינה, לשר המשפטים ולמחלקת החנינות במשרד המשפטים. העותרים דרשו לעיין מחדש בהחלטות שהתקבלו בעניינם של המשיבים. זאת, לאחר שתינתן להם האפשרות להביא את טיעוניהם בפני הוועדה. בהחלטתו מיום 18.10.07 קבע יושב-ראש הועדה כי אין מקום להורות על כינוס מחודש של הועדה, שכן "נשיא המדינה כבר נתן את החלטתו בעניין זה על יסוד המלצתה של הוועדה. המלצה זו נבלעה בהחלטתו של כבוד הנשיא, ומשום כך אין לה קיום עצמאי". ביום 24.10.07 השיב לעותרים גם יועץ שר המשפטים. בפתח מכתבו ביקש יועץ השר להביע את צערו "על עגמת הנפש המובנת מאליה שנגרמה למשפחת כ"ץ אשר שמעה על הליך הקציבה מן התקשורת, ולא יודעה על קיומו במהלך השלבים השונים של הדיונים. אנו רואים בכך תקלה במישור הערכי ועל כך נבקש להתנצל באמצעותך". בצד האמור נכתב כי "שיתוף משפחות קורבן עבירה בהליך קבלת ההחלטות הנוגעות לקציבת מאסר מתחייב רק אם נעשתה פניה מפורשת בנושא מצידן". כן צוין, כי "בפן הנורמטיבי, מעשה הקציבה תקף ולא ניתן לשנות את החלטת נשיא המדינה".
לשם שלמות התמונה נציין, כי לאחר שנקצב עונשם, פנו המשיבים 6-4 לוועדה בבקשה לשחרור על-תנאי ממאסר, לאחר שסיימו לרצות שני-שלישים מן התקופה שנקצבה.
טענות העותרים
5. הטענה העיקרית שבפי העותרים הינה כי בהליך קציבת העונש נפלו פגמים חמורים ויסודיים המצדיקים את ביטולה של החלטת הנשיא ואת עריכתו של דיון חוזר בעניין זה. ראשית טוענים העותרים כי כלל לא היה מקום לקצוב את עונשם של המשיבים. בהקשר זה נטען, כי בהתאם לפקודת נציבות בתי הסוהר 4.5.00 צריכים היו המשיבים - אשר פעלו ממניעים לאומניים - להיות מסווגים כ"אסירים ביטחוניים" ומן המפורסמות הוא, כי עונשם של אלה אינו נקצב כלל. בהמשך, משיגים העותרים על הנחת העבודה לפיה לו היו פונים המשיבים בבקשה לקציבת עונשם היה עונשם נקצב לתקופה של עשרים וארבע שנים. בהקשר זה נטען, כי קציבתו של עונש מאסר עולם לתקופה של עשרים וארבע שנים מעולם לא היתה זכות קנויה, ואף לא הבשילה לכדי "נוהג מחייב". העותרים מוסיפים וטוענים, כי הנורמה הרלוונטית לקציבת העונש היא זו הנוהגת במועד קבלת ההחלטה - דהיינו, זו הקבועה בחוק שחרור על-תנאי - ולא זו שנהגה במועד ביצוע מעשה הרצח או בשעת ההעמדה לדין. עוד נטען, כי חוק שחרור על-תנאי קובע רף קציבה מינימאלי של שלושים שנות מאסר ומכך יוצא, כי עונשם של המשיבים 4 - 6 נקצב לרף המינימאלי הקבוע בחוק, ועונשם של המשיבים האחרים נקצב בהתאם לרף מינימאלי זה. העותרים גורסים כי תוצאה זו אינה סבירה נוכח הנסיבות האכזריות של אירוע הרצח, ואף אינה עולה בקנה אחד עם תקופות המאסר שנקצבו למי שהורשעו בעבירות רצח שבוצעו בנסיבות דומות.
6. בהמשך, מלינים העותרים על כך שלא ניתנה להם זכות טיעון לפני הוועדה. לטענתם, אמנם מבחינה פורמאלית לא עמדה להם זכות טיעון לעניין קציבת העונש מכוחו של חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה) מכיוון שלא ערכו פנייה בהתאם לנדרש בהוראות החוק. אולם, נוכח נסיבותיו הייחודיות של המקרה - חומרת העבירות בהן הורשעו המשיבים; הרקע הלאומני שעמד בבסיסן; ההד הציבורי לו זכתה הפרשה; ובעיקר העובדה שלבא כוחם של המשיבים ניתנה זכות טיעון לפני הוועדה - עמדה להם זכות טיעון "קונקרטית ומוגדרת" שמכוחה היה על הגורמים המוסמכים לוודא כי עמדת המשפחה תוצג במועד. להשקפת העותרים, העובדה שזכות הטיעון נשללה מהם עולה לכדי פגם חמור בהליך, אותו ניתן לרפא רק באמצעות ביטול החלטת הנשיא ועריכת דיון מחודש, בגדרו תינתן להם ההזדמנות להשמיע את טענותיהם.
7. בהמשך טוענים העותרים לפגמים בתשתית העובדתית עליה נסמכה המלצת הוועדה. כך הם מציינים, כי לפני הוועדה נטען שהמשיבים לא הגישו מעולם בקשת חנינה, בעוד שבקשה כאמור הוגשה עוד בשנת 1992; כי לפני הוועדה נטען שהמשיבים הם נעדרי עבר פלילי, שעה ששניים מהם הורשעו גם ברצח החיילת דפנה כרמון; כי לפני הוועדה נטען שהרוצחים נקלעו לפרשה "משום רקע אישי או חברתי" בעוד שעל פי הכרעת הדין בעניינם אחד המניעים העיקריים לביצוע הרצח היה לאומני; ולבסוף, כי לפני הוועדה נטען שהרשעת המשיבים התבססה על הודאותיהם בלבד, בעוד שבפסק הדין במשפט החוזר נקבע כי ההרשעה נתמכת בראיות נוספות.
להשקפת העותרים, נוכח כך שהחלטת הנשיא נסמכת על המלצת הוועדה, הרי שהפגמים שנפלו בעבודתה של האחרונה משליכים על תקפות החלטתו.
8. לבסוף חולקים העותרים על המענה שניתן להם מטעם הוועדה ומטעם שר המשפטים והנשיא, ולפיו לא ניתן לבטל את החלטת הקציבה, או לכנס את ועדת השחרורים מחדש, מקום בו כבר ניתנה החלטה בעניין זה. העותרים חולקים גם על העמדה לפיה יש לראות את מעשה הקציבה כמעשה עשוי שאין לשנותו. בנוסף, להשקפתם, אף אם יכולתו של הנשיא לשנות את החלטתו מוגבלת, הרי שמגבלה זו אינה קיימת לגבי שר המשפטים אשר מעניק תוקף להחלטת הנשיא בדרך של "חתימת קיום".