פסק-דין בתיק ת"א 1464-10

תביעה עיזבון על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], בגין פטירתו של המנוח בורקאן ג'האד, אשר נפל לבאר, טבע ומת.

רקע עובדתי כללי

1.      כפי שצוין בצדק בסיכומי הנתבעת, עיקר המסכת העובדתית נשוא התביעה אינה שנויה במחלוקת. המנוח ג'האד בורקאן (להלן:" המנוח"), בנם של התובעים 2 ו-3, יליד 26/10/1992, התגורר בכפר ראס אל-עמוד במזרח ירושלים.

2.      ביום 19/4/2002 יצא המנוח, יחד עם אחיו הצעיר ובן דודו, בכדי לשחק בשכונה, ובעת שרדפו אחר כלב, הם נכנסו אל תוך חדר בבניין שנמצא בשלבי בניית שלד, שבבעלות משפחת מהלוס - צדדי ג'; בתוך החדר היתה באר מלאה במים, שפתחה היה מכוסה באמצעות קרש עץ; המנוח דרך על קרש העץ ונפל אל תוך הבאר, טבע ומת; לאחר נפילתו של המנוח לבאר הגיעו למקום צדדי ג' ובני משפחתו של המנוח; המנוח חולץ על ידי צוות כיבוי אש וצד ג' 2, ומותו נקבע ע"י צוות מד"א.

3.      אין מחלוקת גם כי ביום 12/4/2002, כ-7 ימים לפני אירוע הטביעה, התמוטט קיר תומך באורך של 30 מ' ברחוב מהלווס שבשכונת ראס אל עמוד, סמוך לבניין שבו אירעה הטביעה, וכתוצאה מכך קרס הכביש הנתמך יחד עם מערכות הניקוז והביוב המותקנות בו.

בעקבות קריסת הקיר והכביש, כאמור, הוחלט על ידי הנתבעת לפנות 21 משפחות מהבתים שלהם, בשל ההערכה שנשקפת להם סכנה מיידית; נראה שאין מחלוקת שמשפחת צדדי ג' הייתה מבין המשפחות אשר נתבקשו לפנות את בתיהם בעקבות התמוטטות הקיר התומך.

על פי טענת הנתבעת, יומיים לאחר פינוי המשפחות כאמור, ביום 14/4/2002, הוחלט להרשות ל-11 משפחות מפונות לחזור לבתיהם. קיימת מחלוקת בין הצדדים אם משפחת צדדי ג' היתה מבין המשפחות אשר הורשו לחזור לבתיהם.

טענות התובעים

4.      לטענת התובעים, התאונה אירעה בשל רשלנותה של הנתבעת שהפרה חובות חקוקות; הקיר התומך והכביש הנתמך שקרסו, נמצאים בתוואי המרחב הציבורי שנמצא בבעלותה והחזקתה של הנתבעת; קריסת הקיר והכביש הובילו לקריסת מערכת הניקוז שברחוב, פגעה במבנים הסמוכים והביאה את הנתבעת להכריז על האזור הנפגע כאזור מסוכן; קריסת מערכת הניקוז של הרחוב יחד עם מי הגשמים והמשקעים שירדו, יצרו שיטפון לכיוון המבנים, לרבות בניין השלד של צד ג', הנמצאים במפלס נמוך ממפלס הרחוב שקרס;

הנתבעת התרשלה בבניית ותחזוקת הקיר התומך והכביש הנתמך, בצורה שסיכנה את שלום הציבור ואת בטיחות הנכסים הסמוכים לקיר ולכביש;

הנתבעת התרשלה בכך שלאחר קריסת הקיר והכביש, לא עשתה די כדי למנוע את זרימת המים לבאר ולחלופין, לניקוז המים מתוך הבאר.

הנתבעת התרשלה בכך שלאחר קריסת הקיר והכרזת האזור כאזור מסוכן, לא גידרה את אזור הפגיעה שהוכרז כמסוכן, לא הציבה שילוט מתאים, לא פיקחה כנדרש מפני כניסת אנשים לאזור הפגיעה, לא דאגה לאטום את הבאר, או להרוס אותה.

הנתבעת ידעה ו/או היה עליה לדעת על קיומה של הבאר במבנה השלד, ללא רישיון או היתר בניה מתאים;

הנתבעת הפרה את החובות החקוקות החלות עליה מכח סעיף 249(13), (29) לפקודת הראיות וכן סעיף 235 (2) לפקודת הראיות.

בנסיבות העניין חל הכלל בדבר: "הדבר מעיד על עצמו", על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין; ולחלופין, יש לראות בבאר "דבר מסוכן" כמשמעו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין.

טענות הנתבעת

5.      לטענת הנתבעת, לא קמה כלפיה כל אחריות בנזיקין בגין אירוע הטביעה, ויש  לדחות התביעה נגדה;

המנוח נפל לבאר מים שנמצאת בתוך חדר בבניין פרטי בבעלות צדדי ג', שנמצא בהליכי בנייה; הנתבעת לא ידעה על קיומה של הבאר, ואף לא היה עליה לדעת, או לצפות אפשרות כזו;

אין בסיס לטענות התובעים שלפיה בעת אירוע הטביעה, המבנים של צדדי ג' היו בחזקת העירייה, בעקבות אירוע קריסת הקיר התומך בכביש כשבוע לפני התאונה;