רובנשטין נ' אזולאי

פסק דין

1.לפני תביעה כספית, ע"ס 136,284 ₪, בגין פרסום לשון הרע, בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

רקע עובדתי:

2.ביסוד התביעה אירוע מיום 5.4.12 במסגרתו, לטענת התובע, הוציא הנתבע מפיו מילים העלולות להשפיל את התובע בעיני הבריות, לעשותו מטרה לבוז או ללעג מצידם – מילים העולות כדי לשון הרע כהגדרתו בחוק.

3.התובע חקלאי במקצועו שנקשר עם הנתבע בהסכם לפיו התחייב הנתבע לבצע בעבור התובע הובלה של מבנה יביל. כנגד ביצועה של ההובלה הנ"ל, אמור היה התובע לשלם לנתבע סכום מוגדר של כסף. התובע לא היה שבע רצון מן העובדה שבוצעה עבורו על ידי הנתבע, ובגין טענות שהיו בפיו ביחס לאותה עבודה, הגיש כנגד הנתבע תביעה כספית שהיא במהותה תביעה נזיקית, לפיצוי בגין נזקים שגרם הנתבע לכאורה למבנה היביל נשוא עסקת ההובלה הנ"ל.

ההסכם האמור והתביעה שהוגשה בגינו, הם ככל הנראה הרקע לעובדות נשוא תיק זה שהתרחשו בכותלי סניף ראש פינה בבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן : "סניף הבנק"), ביום 5.4.12.

טענות התובע:

4.בהתאם לעובדות שהובאו מטעמו של התובע במסגרת כתב תביעתו, בעת שהתובע והנתבע שהו בסניף הבנק, ולאחר שהנתבע הבחין בתובע, אמר הנתבע לתובע, בקול רם, בנוכחות אנשים נוספים ובכללם עובדת הבנק 'דינה', כי התובע רמאי ואם הנתבע היה יודע זאת הוא לא היה עושה עמו עסקים. נוסף על כך, נאמר על ידי הנתבע לתובע, לטענת האחרון, כי באותו יום מישהו שהיה אצל הנתבע אמר לנתבע כי התובע רמאי ואין לעשות עמו עסקים.

התובע במכתב בא כוחו שנמסר לנתבע במסירה אישית עוד באותו יום, דרש מן הנתבע כי יחזור בו מן הדברים שאמר, אולם זה האחרון בחר להותיר את המכתב ללא מענה.

לטענת התובע, דבריו האמורים של הנתבע, הקול הרם שבהם נאמרו אלה ותוכנם, הגיעו לאנשים נוספים והם נעשו מתוך כוונה ברורה של הנתבע לפגוע בתובע בצורה בוטה, חמורה וגסה.

בגין האמור עתר התובע לחיוב הנתבע בפיצוי, ללא צורך בהוכחת נזק, בסך 136,284 ₪, מתוכו סך של 100,000 ₪ מכוח הוראת סעיפים 7א(ג) ו- 7א(ה) לחוק לשון הרע וסך 36,284 ₪ בגין תוספת הצמדה למדד המחירים לצרכן מיום 15.10.1998 ועד ליום 15.3.12.

טענות הנתבע:

5.הנתבע בכתב ההגנה שהוגש מטעמו עתר לדחיית התביעה על הסף ולמצער לגופה.

נטען על ידי הנתבע כי התובע הסתיר מעיני בית משפט, שלא בתום לב, פרטים מהותיים הנוגעים להשתלשלות האירועים הרלבנטיים להכרעה בתיק.

העובדות האמורות נוגעות להזמנת עבודת ההובלה עליה עמדתי לעיל ולפיהן התובע נותר חייב לחברת 'אזולאי בית משה", בגין הזזה של מבנה יביל, קרוואן אמריקאי, עלות ביצוע העבודה בסך 4,292 ₪.

6.ביום האירוע נשוא תיק זה, 5.4.12, נפגשו התובע והנתבע במקרה בסניף הבנק.

הנתבע שאל את התובע מדוע אינו משלם לו את חובו, והנתבע השיב כי אי התשלום נעוץ בנזקים שהסב הנתבע למבנה היביל מושא עסקת ההובלה. לדידי הנתבע, התובע הוסיף וציין בפניו כי אין לו נכונות לשלם בעד העבודה וכי הביא מומחה מטעמו שקבע בתורו כי הנזקים בקרוואן הנ"ל הם תוצאה ישירה של מעשי החברה שביצעה את ההובלה.

למשמע טענותיו הנ"ל של התובע, אמר לו הנתבע שאילו היה יודע שכך ינהג כלפיו התובע, הוא היה נמנע מלעשות עמו עסקים. באותה הזדמנות הוסיף הנתבע ואמר לתובע כי אחד מעובדי התובע, שהגיע במקרה לחנות הנתבע, מסר לנתבע שהקרוואן הגיע לידיו בטרם החברה התבקשה להזיזו, כשהוא סדוק, שבור ופגום.

בנוסף, תיאר הנתבע בכתב טענותיו המשך האירוע, שהתרחש אף הוא בסניף הבנק, ובמהלכו הגיעה בחורה צעירה לבנק ובידה מכתב. זו האחרונה שאלה בפומבי בקולה מי זה ציון אזולאי, ובעת שהנתבע הזדהה לפניה השיבה זו כי יש לה בעבורו מכתב בגין לשון הרע ודיבה מב"כ התובע.

לגופם של דברים טען הנתבע כי הדברים שנאמרו על ידי בתרחיש העובדות הנ"ל אינם בגדר פרסום של לשון הרע על פי מהותם, טיבם ותוכנם וכי לא היה בהם כדי להשפיל את התובע או לעשותו מטרה לבוז או לעג. התובע הוא זה שגרם לנתבע השפלה ולא ההיפך ובכל מקרה, קהל המאזינים היה מצומצם וחלקו אינו מכיר כלל את התובע.