קציר נ' בע"מ

פסק דין

העובדות שאינן במחלוקת - והתביעה

התובע, המנהל עסק של השכרת יחידות אירוח במושב אבן ספיר, התקשר עם הנתבעת. בזמנים הרלוונטיים לתביעה היה התובע מנוי על שלושה קווי טלפון של הנתבעת: האחד - לשיחות טלפון עסקיות, השני – לשירותי פקסימיליה, והשלישי – לתמיכה בתשתית אינטרנט של יחידות האירוח, לרבות תשתית לגלאי עשן.

ביום 5.9.2012 חובר התובע באחד הקווים שהיו ברשותו לשירות שהפעילה הנתבעת ואשר נועד להעניק לתובע חשיפה לפרסום העסק בין היתר באמצעות אתר אינטרנט בשם 144B (להלן: "השירות"). ההתקשרות להצטרפות לשירות זה נעשתה בשיחת טלפון עם נציג מכירות של הנתבעת (להלן "שיחת המכירה"). בחודש נובמבר 2012 הודיע התובע לנתבעת על רצונו להתנתק מן השירות. עקב ביטול השירות חייבה הנתבעת את התובע בדמי יציאה מן ההתקשרות בסכום של 854.10 ₪, אותו סירב התובע לשלם. בעקבות החוב שנצבר בקו זה בגין דמי היציאה וסכום נוסף (התובע שילם את חשבונות הטלפון בשני הקווים האחרים) נותקו שלושת קווי הטלפון של התובע. ביום 30.1.2013, לאחר ניתוקו כאמור, התחבר התובע לשירותי תקשורת של חברה מתחרה תוך שנייד את מספרי הטלפון של הקווים הנזכרים לעיל. עוד אין מחלוקת על כך שבטרם הניתוק ניסה התובע לשלם את חלק החוב שאינו כולל את דמי היציאה, עליהם כאמור חלק, אך הנתבעת לא הסכימה לסילוק חלקי של החוב ודרשה את פרעונו המלא (עמ' 2-3 לפרוטוקול).

בתביעתו עותר התובע לפיצויים בגין שני ראשי הנזק הבאים: תחילה, 21,000 ₪ עקב אבדן לקוחות פוטנציאליים בשל ניתוק הקווים ועקב כך הקטנת הכנסתו בסכום של 7,000 ₪ למשך שלושה חודשים שקדמו לניתוק קווי הטלפון שנית, 5,000 ₪ בגין עגמת נפש וטרחה.

המחלוקת

הצדדים חלוקים בשאלה אם הוסברו לתובע תנאי ההתקשרות, לרבות פרטי החיוב החודשי ותנאי ביטול העסקה. התובע טוען שלא הוסבר לו שביטול השירות כרוך בדמי יציאה. לטענת הנתבעת, הוסברו לתובע פרטי העסקה לרבות דמי היציאה. הנתבעת סבורה גם שהתובע יכל להקטין את נזקו אם היה משלם את חובו ולחלופין מנייד את מספרי הטלפון לחברה מתחרה מייד עם הניתוק.

תוכן ההסכם שבין הצדדים

חוזה יכול שיערך בכתב, או בעל פה. במהלך הדיון בתובענה השמיעה נציגת הנתבעת הקלטה של שיחת המכירה. מהקלטה זו עולה, כי בשיחה זו נכרת הסכם שבין הצדדים לאספקת השירות, כאשר נציג מכירות של הנתבעת התקשר לתובע ושכנעו להצטרף לשירות תוך שפירט בפניו את פרטי השירות ותנאי ההתקשרות, וקיבל את הסכמתו. בכלל זה הוסכם כי עבור השירות ישלם התובע סכום חודשי קבוע של 19 שקלים וכן שקל בגין כל "חשיפה" של עסקו באינטרנט (הצגת פרטי העסק בידי הנתבעת בפני גולש) עד לסכום חודשי מקסימלי של 200 ₪.

האזנה לשיחה זו העלתה, כי הגם שמדובר בשיחה ארוכה ומפורטת בה נדונו היבטים שונים של השירות והעלות בגינו, באף חלק ממנה לא אמר נציג המכירות לתובע כי התנתקות מן השירות כרוכה בתשלום דמי יציאה. נציגת הנתבעת, בכנותה, אישרה זאת לפרוטוקול (עמ' 1). הנציגה טענה, כי ההתייחסות בשיחה לחבילה בת שנה משמעה התחייבות שלא להתנתק מן השירות בתקופה זו וממילא גם דמי ביטול. אלא, שדברים אלה לא נאמרו בזמן אמת לתובע. וודאי שלא דובר על גביית דמי ביטול או על הסכום אותו יש לשלם.

לעניין זה אפנה להוראת סעיף 13ג(ב)(3) לחוק הגנת הצרכן, לפיה עוסק רשאי לגבות מצרכן דמי ביטול, אך רק אם בהסכם ההתקשרות הוראה המזכה אותו בתשלום דמי ביטול ובכפוף לכך ששיעור דמי הביטול הוסכם במפורש. במקרה דנן הדבר לא נעשה.

הנתבעת מוסיפה ונסמכת על מכתב שלטענתה נשלח אל התובע לאחר שיחת המכירה (נספח א' לכתב ההגנה). במכתב צוין שתנאי השירות כוללים התחייבות לתקופה של שנה, דמי שימוש חודשיים בסך של 19 ₪ ותשלום נוסף של 1 ₪ לכל חשיפה באתר 144B בעלות חשיפה מקסימאלי של 200 ₪ לחודש (פרטים אלה צוינו גם בשיחת המכירה). עוד נכתב שם כי התנתקות מהשירות לפני תום תקופת ההתחייבות תחויב בסכומים שפורטו במכתב, ואשר משתנים בהתאם לעיתוי ההתנתקות. לענייננו רלבנטית הקביעה באותו מכתב לפיה במקרה של ביטול השירות בתקופה של שלושת חודשי השירות הראשונים יחויב הלקוח בסכום של 930 ₪.

מכתב זה אינו מסייע לנתבעת. ההסכם בין הצדדים נערך בשיחת המכירה, במסגרתה קיבל התובע את הצעת הנתבעת שלא כללה, כאמור, תניה של דמי יציאה. הנתבעת אינה יכולה, לאחר מכן, לשנות באופן חד-צדדי את תנאי ההתקשרות בדרך של הוספת תניה כאמור להסכם במשלוח מכתב לתובע ומבלי שבוצע קיבול של הצעת השינוי בידי התובע. זאת ועוד, לא הוצגה כל הוכחה שהמכתב האמור התקבל בידי התובע. האחרון הכחיש שקיבל מכתב שכזה, במכתב לא צוין שנשלח בדואר רשום, ולא הוצג אישור מסירה. לכן, אין בטענה הנוגעת למכתב זה כדי להראות שההסכם שנכרת בשיחת המכירה שונה בהמשך.

מכאן, שתנאי ההסכם בין הצדדים לא כללו אפשרות לחיוב הנתבעת בדמי יציאה במקרה של התנתקות מן השירות. לכן, הנתבעת לא הייתה רשאית לדרוש מן התובע לשלם דמי יציאה, כפי שעשתה בפועל.

הנזק

בכתב התביעה העלה התובע טענות בדבר חיובו בסכום חודשי של 200 ₪ לאורך החודשים בהם נהנה מן השירות, וטען שבשיחת המכירה "הודגם" חיוב בסכום של 30-40 ₪. הנתבעת הפנתה לתנאי ההסכם לפיהם החיוב תלוי בכמות ה"חשיפות" עד לחיוב מקסימלי של 200 ₪ וטענה שריבוי החשיפות הוביל לחיוב בסכום האמור. מהאזנה לשיחת המכירה עולה שהתובע היה מודע לאפשרות שיחויב בסכום גבוה, כאשר התעניין אצל נציג המכירות האם החיוב תלוי בנתוניה של הנתבעת מבלי שתהא לו אפשרות להשפיע או להתנגד לחיוב. הנציג ענה לו שיוכל לקבל פירוט של ה"חשיפות". לכן, בהעדר נתונים לסתור אני מקבל את טענת הנתבעת במישור זה לפיה החיוב היה בהתאם להסכמה עם התובע, מה עוד שממילא לא תבע התובע פיצוי ספציפי בגין חיוב-יתר.

שונים פני הדברים באשר לטענה לפגיעה בהכנסות עסקו של התובע כתוצאה מניתוק קווי הטלפון. כאמור, הניתוק נבע מאי-תשלומו של חוב שכלל את דמי היציאה וסכום נוסף. התובע ניסה לשלם את הסכום הנוסף אך הנתבעת סרבה לכך שכן דרשה את פרעון החוב במלואו. משהוברר כי דרישת דמי היציאה לא עמדה בקנה אחד עם ההסכם שנכרת בין הצדדים, הרי שהנתבעת לא הייתה רשאית להציג דרישה זו וממילא שלא הייתה רשאית לנתק את קווי הטלפון על סמך החוב. זאת ועוד, משהסדיר התובע את תשלומי קווי הטלפון בשני הקווים שאינם קשורים לשירות הנדון, החלטת הנתבעת לנתק גם אותם נדמית גורפת מדי. יוזכר שמדובר בעסק של השכרת יחידות נופש ("צימרים") שמתקיים מהזמנות אשר מבוצעות, דרך כלל, בטלפון או באמצעות האינטרנט. ניתוק הקווים משמעו ניתוק העסק מן האפשרות לקלוט הזמנות ובכך פגיעה משמעותית בפעילותו. לכן, מעשי הנתבעת גרמו נזק של ממש לתובע ועליה לפצותו בגינו.

מתי נותקו הקווים? מטיעוני הנתבעת במהלך הדיון בפני, ובניגוד לנטען בסעיף 11 לכתב ההגנה, עולה כי שלושת קווי הטלפון של התובע נותקו ביום 21.1.13. (פרוטוקול עמ' 1 ש' 29 – עמ' 2 ש' 2 וש' 32). התובע אישר זאת אך טען שגם קודם לכן היו שיבושים בקווים וניתוקים לפרקי זמן קצרים, על רקע ויכוחיו עם הנתבעת על תשלום החוב. נציגת הנתבעת הכחישה זאת וטענה שהדבר לא נזכר בכתב התביעה. ואכן, בכתב התביעה לא מוזכרת תקופה של שיבושים, אלא ניתוק בלבד. כידוע, הנטל על התובע להראות שגרסתו מסתברת יותר מזו של הנתבעת, ולעניין זה הוא לא הרים את הנטל.

לכן, יש לבחון את הנזק שנגרם לתובע בהתייחס לתקופה 21.1.13-30.1.13, שאז התחבר לחברה המתחרה (להלן: "תקופת הניתוק"). איני מקבל את הטענה לפיה על הנתבע היה להקטין את הנזק בתקופה זו באמצעות ניוד המספרים קודם לכן, שכן התחברותו לחברה המתחרה בוצעה בתוך מספר ימים והדבר סביר.

להוכחת נזקו הציג התובע רישום תקבולים ותשלומים לחלק מן החודשים בשנים 2012 ו-2013. מהנתונים שהוצגו עולה שבעוד שבתקופת הניתוק לא הייתה לעסקו של התובע כל הכנסה, הרי שבחודש פברואר 2013 לאחר שהתחבר לחברה המתחרה הרוויח 7,197 ₪. הגם שהציג נתונים לגבי חודשים נוספים, אני סבור כי הסתמכות על חודש פברואר שאף הוא בעונת החורף ומן הסתם מתאפיין בביקושים דומים ושהינו סמוך לתקופת הניתוק, היא הולמת לביסוס אומדנה אודות הנזק שנגרם. האומדנה תבוסס גם על החלק היחסי של תקופת הניתוק מתוך חודש ינואר ובהתחשב בכך שפברואר הינו חודש קצר יותר. על רקע זה החלטתי לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד הכנסות בתקופת הניתוק בסך 2,500 ₪.