א' ואח' נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ ואח'

פסק דין

מבוא:

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף אשר הוגשה על-ידי התובע ל.א. (להלן: "תובע 1") ותביעת שיבוב אשר הוגשה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "תובע 2").

שתי התביעות אוחדו לפי החלטה מיום 29.11.12.

תמצית טענות התובעים:

תובע 1 יליד 1960, בן 45 ביום התאונה וכיום בן 53. בעת הרלוונטית לכתב התביעה התובע עבד בהתקנת שלטים. בהתאם לנטען בכתב התביעה:

" ביום 08.02.06, סיים התובע את עבודתו וכאשר פנה לביתו, נפל לתוך בור שהיה פעור במדרכה ברחוב רוטנברג בנתניה (סעיף 4). בבור אשר נפער במדרכה עמד, עובר לתאונה, טלפון ציבורי השייך לנתבעת 1 ואשר נעקר ממקומו (סעיף 5)"  (להלן: "התאונה").

תאור התאונה ונסיבותיה פורט על-ידי התובע בסעיפים 6-8 לתצהיר עדות ראשית אשר נערך על-ידו.

כמו-כן, בעדותו בפני ביהמ"ש תיאר התובע את התאונה בזו הלשון:

"....הלכתי ברגל, כ-30 מטר לפני מקום המפגע התחיל לרדת גשם מבול, היה חשוך, המקום לא מואר, הגברתי את ההליכה כדי להגיע הביתה ועברתי מהמקום, לא שמתי לב, הרגל נתקלה לי בעמוד שאני מבין היום שהוא של טלפון, הוא היה ברצפה, נעקר מהרצפה ויצר בור סביבו. העמוד סמוך לבור, מעל הבור, בהליכה שלי, השפיץ של הנעל נתקע לי בעמוד ונפלתי לבור. אם הרצפה הייתה חלקה הייתי יכול לעצור עם הרגל את הנפילה אבל הבור לא אפשר לי והברך פגעה באבן משתלבת ושם נשארתי. באו חברים שהיו שם, בעל המכולת, הם רצו לעזור לי כי צעקתי מכאב והם לקחו אותי והסתירו אותי מהגשם ומשם פינו אותי לבית חולים".

(פרוטוקול הדיון מיום 05.03.13, בעמוד 7 שורות 19-20 ובעמוד 8 שורות 1-6).

עוד נטען, כי התובע פונה ממקום התאונה לבית חולים "לניאדו" שם אושפז עקב שבר בפטלה. התובע שוחרר מאשפוז ביום 14.02.06.

התביעה הוגשה נגד נתבעות 1 ו-2. בהתאם לנטען:

חברת בזק (להלן: "נתבעת 1") נושאת באחריות מאחר שעמוד הטלפון אשר היה מוטל על הרחוב הינו בחזקתה ו/או בשליטתה.

עיריית נתניה (להלן: "נתבעת 2"), נושאת באחריות מאחר שהתאונה אירעה בשטח המצוי בשליטתה.

עוד הוסיף תובע 1, כי נסיבות התאונה מעידות על כך, כי אין המדובר בסיכון יומיומי ואין להטיל על התובע אשם תורם, מאחר שבמקום התאונה לא הייתה תאורה כלל ומיקום המפגע היה במדרכה המיועדת להולכי רגל.

תובע 1 טען בכתב התביעה, כי יש להחיל בעניינו את סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"), בכל הקשור לנטל הראיה ואולם ויתר על טענה זו בסיכומיו. בסיכומיו טען התובע, כי הוא משאיר את קביעת האחריות להימצאות המפגע לשיקול דעת בית משפט.

ביום 23.12.07 קבעה וועדת הערר של המוסד לביטוח לאומי כי לתובע 1,  15% נכות לפי סעיף 35 (1) ב-ג + 4% לפי תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי ובסה"כ 19% נכות.

תובע 1 טען, כי נכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית, והינה בשיעור מינימאלי של 25%, מאחר שעקב מגבלותיו אינו יכול לעבוד בעבודה הכרוכה במאמץ פיזי כפי שעבד בעבר.

תובע 2, הצטרף בסיכומיו לטענות המפורטות בסיכומי תובע 1 והוסיף, כי הינו עותר לשיפוי מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), בגין גמלאות ששולמו לתובע 1, מאחר שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה. תובע 2 שילם לתובע 1 דמי פגיעה וקצבת נכות מעבודה עד לחודש 01/08, בתוספת ריבית והצמדה עד ליום הגשת כתב התביעה בסך כולל של 237,992 ₪ (סכום משוערך ליום הגשת הסיכומים 22.03.13).