פסק-דין בתיק ת"א 53356-05-11

1.       בפני תביעת התובעת נגד הנתבעות לתשלום סך 143,263 ש"ח וזאת בגין סדרת מסרוני SMS ששלחו הנתבעות או מי מהן אל הטלפון הסלולארי של התובעת, בטענה כי מסרונים אלו מהווים "דבר פרסומת" על פי חוק התקשורת (בזק ושירותים) התשס"ח - 2008 (להלן: "החוק") וכן מאחר ומשלוח המסרונים הסב עגמת נפש לתובעת.

2.       בהמלצת בית המשפט, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, שלפיה השאלה שתעמוד להכרעה על ידי בית המשפט הינה האם המסרונים שנשלחו על ידי הנתבעת 2 לתובעת, ואשר אין מחלוקת על עצם משלוחם בהתאם לרשימה שצורפה לכתב התביעה, מהווים "דבר פרסומת" על פי החוק ואם כן מהו הפיצוי שיש לפסוק בגין פרסומת זו. בנוסף, נקבע כי בית המשפט ידון בשאלה האם משלוח המסרונים גרם עוגמת נפש לתובעת ואם היא זכאית לפיצוי בגין עוגמת הנפש.

טענות התובעת

3.       התובעת התקשרה עם הנתבעת 1 בהסכם לפיו הוקצה לה מכשיר טלפון נייד.

4.       החל ביום 20.10.10 ועד יום 8.2.11, הטרידו הנתבעות את התובעת ושלחו לה 46 מסרוני SMS  בנוסחים שונים שמטרתם לגבות את יתרת החוב שחבה התובעת לנתבעת 1.

5.       המסרונים ששלחה הנתבעת 1 באמצעות הנתבעת 2 הם "דבר פרסומת" ו/או "הודעת מסר קצר" [להלן: "דואר זבל"] והנתבעות הן "מפרסם" כמשמעותם בסעיף 30 א' (א) לחוק.

6.       סעיף 30א'(ב) לחוק אוסר על הנתבעות לשגר דואר זבל ללא הסכמה מפורשת של הנמען. התובעת לא הסכימה בשום צורה שהיא לקבל דואר זבל מהנתבעות. דואר הזבל ששלחו אליה הנתבעות הפחיד והטריד אותה והיא דרשה מהנתבעות לחדול מלשלחו.

7.       שיגור הודעות זבל, כמו גם התראות על חוב המשוגרות על ידי משרד עורכי דין, הוא עבירה אתית על כללי האתיקה של לשכת עוה"ד בישראל ולפיכך, התנהלות הנתבעות במשלוח המסרונים מהווה הפרת חובה חקוקה.

8.       בית המשפט רשאי להטיל על כל אחת מן הנתבעות בנפרד פיצויים לדוגמא בסך 1000 ש"ח בשל כל דבר דואר זבל ולטענת התובעת, כל אחת מהנתבעות אחראית ביחד ולחוד למשלוח 46 דואר זבל לתובעת והתובעת עותרת לחייב כל אחת מן הנתבעות לשלם לה פיצויים בסך 46,000 ש"ח ובסך הכל 92,000 ש"ח.

9.       בנוסף טוענת התובעת, כי התנהלות הנתבעות גרמה לה עוגמת נפש וצער שבגינם היא תובעת פיצויים בסך 10,000 ש"ח.

טענות הנתבעות

10.   לטענת הנתבעות, התובעת היתה חייבת להם כספים אשר אף שולמו בסופו של יום במסגרת לשכת ההוצל"פ.

11.   המסרונים ששלחה הנתבעת 1 באמצעות נתבעת 2 אינם "דבר פרסומת" ו/או "הודעת מסר קצר" כמשמעותם בסעיף 30א' לחוק.

12.   סעיף 30א' לחוק עניינו כאמור בכותרת שבו "שיגור דבר פרסומת" באמצעות מתקן בזק, כל האמור בסעיף 30 א' לחוק מתייחס לדבר פרסומת ולמפרסמים כמשמעותם בחוק.

13.   תוכן המסרונים שנשלחו לתובעת והמפורטים בכתב התביעה אינו בבחינת "דבר פרסומת" ו/או "דבר מסר קצר" האסורים במשלוח בהתאם לסעיף 30א' לחוק, בין השאר משום שמעצם טיבם לא נועדו "לעודד רכישת מוצר או שירות" ולא נשלחו אל התובעת במטרה פרסומית כלשהי. המסרונים נשוא כתב התביעה לא נועדו לפרסם את מי מהנתבעות וככל שהתקבלו כאלה אצל התובעת, נעשה הדבר במסגרת גביית חוב מהתובעת, סרבנית התשלום, באמצעים לגיטימיים כחוק.

14.   לטענת הנתבעות, ברור כי במסרונים כפי שנשלחו לתובעת, אין דבר פרסומת אלא התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים של גביית החוב של התובעת לנתבעת 1 במסגרת הליכי הוצל"פ נגדה ולכן אין משלוח המסרונים אסור על פי החוק.

15.   יתרה מזאת, בשורה של פסקי דין נקבע כי מסרונים כגון אלה אינם מהווים ואין בהם משום הפרה של חוק התקשורת, כפי שניתן ללמוד בין היתר מפסק הדין ב ת"ק 54404-08-10 [טבריה] גדי זיגדון נ' משרד עו"ד אליהו מלך  ושות' ואח'.

16.   הנחיית ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז ת"א בעניין משלוח מסרונים לחייבים, ניתנה רק ביום 9.1.11 והמסרונים נשלחו קודם לכן. זאת ועוד, ההנחיות אינן מהוות "חובה חקוקה" ומדובר בענין לוועדת האתיקה לענות בו ולא לבית המשפט.