אייש נ' חי ואח'

פסק דין

1.בעלי הדין היו שכנים. בין התובעת והנתבעת התפתחו יחסים טובים, ולדברי התובעת היא התייחסה לנתבעת כאל בתה ממש. כאשר הנתבעת, שידה אינה משגת, ביקשה ללכת לאירוע מסוים, הציעה לה התובעת ממלתחתה, והשאילה לנתבעת שעון יד מכסף, צמיד עם אבנים טובות, תיק יוקרתי לאשה, ושרשרת זהב עם תליון, שרשרת שהיא העומדת במוקד פסק דין זה. החפצים לא הוחזרו לתובעת משך מספר חודשים חרף בקשותיה, ולבסוף עברו הנתבעים דירה. בהמשך טען הנתבע (בן זוגה של הנתבעת) כי החפצים אכן ברשותו פרט לשרשרת שאבדה – אך גם הדברים הנותרים לא הושבו. מהלכים שונים של התובעת להשיב לעצמה את יתרת חפציה לא צלחה, ולבסוף הגישה את תביעתה שבה היא עותרת לצו עשה שיחייב את הנתבעים להשיב לה את חפציה, לפצותה בגין השרשרת בסכום של 4,750 ₪ (כעלות שרשרת דומה ביותר שהיא קנתה חלף זו שאבדה לפי הנטען), הוצאותיה בסך 900 ₪ ועוגמת נפש. טענתם העיקרית של הנתבעים לגבי השרשרת היא כי זו שרשרת פשוטה שעלותה מינימלית, ולגבי יתר החפצים – כי לא ישיבו אותם עד שהתובעת לא תחזיר לנתבעת שמלה יקרת ערך שלקחה, לפי הנטען.

2.עוד במהלך הדיון הבהרתי לתובעת כי אין בסמכות בית המשפט לתביעות קטנות ליתן צו עשה כבקשתה, ולפיכך הדיון ייסוב על פיצוייה בכסף בגין אובדן השרשרת. לגבי יתר החפצים זכותה של התובעת להגיש תביעה מתאימה, אם החפצים לא יושבו לה, ומוצע לנתבעים להקדים לכך את השבת החפצים ומניעת תביעה נוספת.

3.אשר לשרשרת: נתתי אמון מלא בדברי התובעת, אשר חוזקו בדברי בתה, כי אכן מדובר בשרשרת יוקרתית ולא בפיסת מתכת זולה, כשיטת הנתבע. קיבלתי אף את קיומו של דמיון בין השרשרת החדשה שנקנתה תמורת 4,750 ₪ והשרשרת הקודמת. אולם כאן מתחילים קשייה של התובעת בהוכחת תביעתה. אין לה ראיה ישירה לעלות השרשרת. היא ניתנה לה בידי בעלה לשעבר כמתנה, שעלותה אינה ידועה לה. בהיעדר ראיה אשר לגובה הנזק, קשה לפסוק לתובעת נזק, אלא על דרך של הערכה, שמבחינה שיפוטית היא בעייתית לעתים. בנוסף: הטענה לגבי השרשרת (לפחות לפי האמור בכתב התביעה) אינו לגניבתה ומכירתה בידי הנתבעת (אף שהתובעת אינה שוללת כנראה אפשרות זו), אלא לאובדנה. ניתן אמנם לחייב במקרים מסוימים אדם ששאל מאחר חפץ ואיבדו – לפצות את האחר. אולם המשאיל נוטל על עצמו סיכון כי הנכס המושאל יאבד. כאשר מדובר בשרשרת יוקרתית, הרי שהמשאיל נוטל על עצמו סיכון שהשרשרת תאבד, כשם שהיתה יכולה לאבד לו עצמו. מי שאינו רוצה כי שרשרת בשווי אלפי ש"ח תאבד מידי אחר – בל ימסור אותה שרשרת (ושוב: נקודת המוצא כאן היא כי מקבלת השרשרת איבדה את השרשרת ולא נטלה אותה לעצמה בכוונת מכוון). הסתכנות שכזו יכולה להביא לדחיית התביעה בנזיקין (ראו: סעיף 5 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), אולם במקרה דנן לא ראיתי מקום להורות על דחיית התביעה מטעם זה. חלף האמור ולסיכום הדברים הרי שאני מורה לנתבעים לפצות את התובעת בסכום של 1,000 ₪ בגין השרשרת.

4.הנתבעים ישלמו לתובעת, יחד ולחוד, סכום של 1,000 ₪ בגין השרשרת, בתוספת 750 ₪ הוצאותיה של התובעת, שלא היה לה מנוס מלהגיש את התביעה הנוכחית נוכח התנהלות הנתבעים. הסכום ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.

זכות לעתור לבית המשפט המחוזי לרשות ערעור תוך 15 ימים.

ניתן היום, י"ט אב תשע"ב, 07 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.