גור אריה נ' בית ספר הארצי לתיירות

פסק דין

רקע וטענות הצדדים

לפניי מונחת תביעתו של מר יובל גור אריה (להלן: "התובע") אשר הוגשה בהליך של תביעות קטנות. לטענתו בחודש נובמבר 2011 נרשם ללימודי מלווי קבוצות לחו"ל בבית הספר לתיירות (להלן: "הנתבע"). לאחר שלושה מפגשים הגיע להחלטה כי ברצונו לבטל את ההרשמה ללימודים ולקבל בחזרה את השכ"ל. משהוחזר לו רק מחצית מן השכ"ל הגיש תביעתו דנא.

התובע טוען כי במהלך ההרשמה שולם לנתבע בכרטיס אשראי סך של 350 ₪ דמי הרשמה ועלות שכר לימוד שנתי בסך של 4,290 ₪. לאחר 3 מפגשים, ביום 12.12.11 הודיע התובע על ביטול הלימודים. התובע התבשר כי הוא זכאי רק למחצית משכר הלימוד אותו שילם וכי הזיכוי הועבר לחשבונו. התובע החל לברר מדוע זוכה רק עבור מחצית מן הסכום ונענה כי דבר זה מופיע בתקנון בית הספר. לטענתו הנתבע מעולם לא הציג לו את התקנון המדובר ולא הובא מעולם לידיעתו כי דמי הביטול הינם בסך 50% מהסכום ששילם.

הנתבע טוען כי התובע כתב במייל שעקב בעיות בעבודתו לא יוכל להמשיך בלימודיו. הנתבע השיב לתובע כי יושב לו מחצית משכר הלימוד אותו שילם. כמו כן, הסכום אשר נותר ברשותו של הנתבע ישמש את התובע בעתיד, אם יחליט לחזור וללמוד אצל הנתבע. משחזר התובע על דרישתו שיושב לו כל הסכום, נענה כי בית הספר כפוף לנהלים.

נציגת הנתבע טענה שלנתבע נגרם נזק בכך שתלמיד נרשם ומפסיק לאחר 3 מפגשים את הלימודים. נזק זה מוערך ב50% מעלות הלימודים.

במאמר מוסגר אציין כי הוגשה בקשה לדחיית מועד דיון עקב נסיעה לחו"ל של מנהלת הנתבע. על אף התנגדות התובע, נעניתי לבקשת הנתבע ודחיתי את הדיון.

דא עקא, הצדדים הגיעו לדיון המקורי שנקבע ומשכך הוא התנהל וניתן פסק דין זה לגופה של המחלוקת.

דיון והכרעה

סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, קובע כדלקמן:

"(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות."

במקרה של ספק בפרשנות - יש להעדיף את הפירוש הנוח יותר לצד שלא ניסח את החוזה (ע"א 191/85 מדינת ישראל ואח' נ' נוה שוסטר בע"מ, פ"ד מב(1) 573, 579-580).

הנני מתקשה להאמין כי הובהר לתובע כי במידה ויעזוב את לימודיו מייד כספו לא יוחזר לו.

החוזה בין הצדדים הוא חוזה חד צדדי. בידי הנתבע כל הכלים על מנת להציג כל מצג אשר יחפוץ בו ואילו התובע מרגע שבחר להימנות כסטודנט מן המניין נותר ללא דרך חזרה.

נראה כי החוזה בין הצדדים לא צופה מצב בו תלמיד אינו יכול מאילוצים אישיים להמשיך בלימודיו ובוחר שלא להמשיך בלימודיו במוסד, לאחר שהחל את לימודיו.

בדנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], נקבע כדלקמן:

"הגישה הפרשנית הרווחת בפסיקה העניפה והעולה מדברי מלומדים בסוגית פרשנות חוזה, גורסת, כי אין פרשנותו של סעיף בחוזה מתמצית בבחינת משמעותן הלשונית של המילים הכתובות בו (ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב ז"ל ואח', פ"ד מא(1) 282, בעמ' 305-304) וכי בבוא בית המשפט לפרש תניה בחוזה, אל לו להיות כבול למובן המילולי של המילים שעה שראיית החוזה כמכלול על רקע תכליתו ונסיבות כריתתו, מלמדת על כוונה אחת מזו העולה מן הפירוש המילולי.

הפרשנות היא פרשנות רחבה שנקודת המוצא שלה הן המילים. אולם, אין הן חזות הכל, וההשתמעות מתוך החוזה אין פירושה השתמעות רק מתוך מילותיו של החוזה, אלא מתוך תכליתו, ראייתו הכוללת, התייחסות סעיפיו זה לזה והתייחסות לנסיבות כריתתו. בסופו של דבר התכלית הפרשנית של חוזה היא לרדת לאומד דעתם של הצדדים ולממש את רצונם המשותף.

ובע"א (ירושלים) 2449/01 בנק דיסקונט לישראל נ' דוד סיני, [פורסם בנבו], נפסק כדלקמן:

"הלכה ידועה ומושרשת היא, כי אין לפרש טקסט משפטי באופן העלול להביא לתוצאה אבסורדית, המשוללת כל היגיון מסחרי או כדאיות כלכלית".