1. לפני תביעה בעילה של הוצאת לשון הרע, בגין התבטאויותיו של הנתבע באמצעי התקשרות ופרסומים בעיתון כנגד התובעת לפיהם התובעת אינה פועלת ליישום חוק הפיקדון למיכלי משקאות, תשנ"ט-1999 (להלן - "חוק הפיקדון") כי אם להיפך, היא פועלת כנגד יישומו ואף גוזלת את כספי הצרכן בפעולותיה ובאופן ניהולה. בפרסומיו של הנתבע יש כדי להכפישה ולהטיל בה דופי והוא מוציא דיבתה רעה, על מנת לפגוע בפעילותה ובלגיטימיות שלה בעיני הציבור. למרות התנצלות של הנתבע על פרסומיו בעבר כנגד התובעת שבגינם נתבע בעבר, חזר הנתבע להכפיש את התובעת בפרסומיו ובכך, הפר את התחייבותו להימנע מהישנות הדבר. לפיכך, מבקשת התובעת להורות לנתבע להתנצל על אמירותיו ולחייבו בפיצוי בסך של 500,000 ש"ח בגין כל הפרסומים מושא התביעה.
2. הנתבע, אינו מתכחש לפרסומים, אך טוען כי הם אינם עולים לכדי לשון הרע וכי עומדות לו ההגנות שנקבעו בחוק איסור לשון הרע של "אמת דיברתי" ו"תום לב" . אין למנוע ממנו את חופש הביטוי באמירות כנגד התובעת בהיותה גוף ציבורי וקיים עניין ציבורי בפרסומים מה גם, שיש לקרוא את דבריו בהתייחס למלוא תוכנם של המאמרים/ הראיונות בהם נאמרו דבריו. התובעת, אינה עומדת ביעדי חוק הפיקדון ומותירה בידה סכומים לא מבוטלים שאינם מופנים לקידום יעדי המחזור ואף מכבידה לדידו, על השבת מיכלים ריקים וקבלת דמי הפיקדון שנותרו אצלה . אופי התיגמול שלה בגין החזרת מיכלים, מאפשר כניסה של גורמים עבריינים לאיסוף המיכלים הריקים בהעדפת ספקים בהיקף של מעל 60,000 מיכלים על פני מרכולים ובתי ממכר קטנים.
3. על טענותיו של הנתבע משיבה התובעת ואומרת כי יעילות פעולותיה אינה עומדת למבחן במסגרת ההליך שכן הנתבע, לא הלין כנגד יעילותה בפרסומיו כי אם טען כנגד התנהלות פושעת שלה המכוונות כנגד מטרות הקמתה. לפיכך, לא עומדות לנתבע ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.
טענות התובעת בהתייחס לפרסומים:
4. התובעת, הוקמה כתאגיד לאיסוף מיכלי משקה ברי פקדון. לטענתה היא פועלת על פי מטרות ייסודה מזה שנים רבות, אך מוצאת עצמה נתונה למסע הכפשות מצידו של הנתבע, המציג עצמו כיועץ כלכלי וסביבתי. לאור התבטאויותיו הפוגעניות בעבר, היא הגישה נגד הנתבע תביעת לשון הרע בת.א 4807/06 (נספח א' לכתב התביעה, להלן - "התביעה הראשונה"). התביעה נמחקה, לאחר שהסכימה לקבל מהנתבע מכתב ההתנצלות והתחייבות, שלא לחזור על אמירותיו הפוגעניות כנגדה בעתיד (נספח ב' לכתב התביעה, להלן - "מכתב ההתנצלות"). למרות מכתב ההתנצלות, ממשיך הנתבע להכפישה במסגרת ראיונות ברדיו ופירסומים בעיתונות וחוזר על טענותיו השקריות, על מנת לפגוע בשמה הטוב. משהופרה ההתחייבות ונמחקה התביעה הראשונה, עומדת התובעת על זכותה לתבוע את הנתבע בגין הפרסומים מושא התביעה הראשונה לרבות פרסומיו הנוספים נגדה.
5. הפרסום הראשון הוא במאמר של הנתבע בעיתון "הארץ" בגיליון "דה מרקר" מיום 4.4.06 בו נאמר: "
עיקר שכחנו: איכות הסביבה נותרה יתומה ומבוישת, כי המחזור לא ממש מעניין: לא את התאגיד, וכאמור אף לא את בעליו. תאגיד המחזור עושה כל אשר בידו להקשות על רשתות השווק, המרכולים, ומעל כולם - ציבור הצרכנים, רק כדי שלא יחזרו את המיכלים הריקים, ובעיקר - שלא יעלה בידם לפדות את תמורתם" (סעיף 10.1 לתביעה הראשונה, להלן-"
הפרסום הראשון"). לטענת התובעת הדברים הם בגדר עלילה והכפשה כנגדה ואינם אמת. הנתבע, התנצל על אותו פרסום במכתב ההתנצלות והתחייב להימנע מהם באופן פומבי ובכך, יש משום הודאת בעל דין.
6. לגופם של דברים טענה התובעת, כי היא שוקדת על קידום נושא איכות הסביבה. לא זו בלבד שהיא אינה מקשה על רשתות השיווק והמרכולים בעניין האיסוף כי אם נוקטת בפעולות שונות על מנת להקל עליהם בשיפור שירותיה, במטרה להגדיל את נפח איסוף המיכלים. התובעת, פתחה 13 מרכזים עירוניים להשבת מיכלים מהציבור ומתוכננת פתיחה של מרכזים נוספים. בפעולותיה, היא מקדמת את ערך השמירה על איכות הסביבה והגברת המודעות בציבור לפעילות המחזור וחשיבותו.
7. ביום 15.1.06 התראיין הנתבע בשעת בוקר בתוכנית רדיו "מה קורה" (ברדיו ירושלים) ואמר: "
אני חושב שהם (התאגיד ובעלי מניותיו) עושים מעשה נבלה, ואני משתמש בביטוי עדין, הם פשוט גוזלים את כספי הצרכן הדל...". "אני רציתי לפני שבועיים לקרוא לראש הממשלה בתפקידו כשר לאיכות הסביבה, פשוט לשחרר את מדינת ישראל מהתאגיד הנבזה והעריץ הזה" (סומן כנספח ד' לכתב התביעה, להלן-"
הפרסום השני").
8. בראיון נוסף ביום 15.1.06 (בשעת לפנות ערב), התראיין הנתבע בתוכנית הטלוויזיה "מבט לכסף" בערוץ הראשון ואמר: "
התאגיד עושה הכל כדי להרוג את חוק הפיקדון" (להלן-"
הפרסום השלישי").
9. ביום 11.3.07 התראיין שוב הנתבע, בתכנית הטלויזיה "מבט לכסף" (נספח ו' לכתב התביעה, להלן - "
הפרסום הרביעי") ואמר:"
אלא שבשנת 2000 קלקלו את החוק, הכניסו לתוכו תאגיד מחזור מתווך שהתברר שפועל נגד חוק הפיקדון ואני אומר את זה באחריות, עושה הכל, לוקח, בוגד באמון הציבור בעזרת גוף פרטי שנקרא אמון הציבור ששילמו לו כסף כדי שיגיד שחוק הפיקדון יקר". בהמשך הראיון אמר: "
עובד של תאגיד חושב בבוקר, כולל יושבת ראש התאגיד, מה אני אעשה כדי לאסוף מחר פחות? אגב ככה נכנסו כל גורמי הפשע לחוק הפיקדון".
10. התובעת טוענת כי האמור בפרסומים אינו אמת והם נועדו להכפישה ולפגוע בפעילותה. היא אינה גוזלת את כספי הציבור וכל הכספים המשולמים, משמשים למטרות איסוף מיכלים ריקים וליישום מטרותיה על פי חוק הפיקדון ובכלל זה, הגברת המודעות בציבור להליך המחזור ורתימתו לקידום איכות הסביבה. חשוב מכך, היא מעולם לא שילמה לגוף פרטי כלשהו על מנת שיודיע למענה שחוק הפיקדון יקר ואין שחר להאשמה החמורה כנגדה לפיה היא נתנה יד לכניסתם של גורמי פשע לחוק הפיקדון. הנתבע, לא חזר בו מדבריו החמורים שאינם אמת, גם לא לאחר שהמראיינת בפרסום הרביעי, הסתייגה מאמירותיו והעירה לו שהתובעת אינה שותפה לראיון על מנת להשיב על האשמותיו. במענה לכך החרה החזיק הנתבע והוסיף: "
כל אזרחי מדינת ישראל מוקיעים אותם ואני חושב שצריך להגיד את זה קבל עם ועדה" וכן: "
זה יצר מין מצב כזה שככל שהתאגיד אוסף פחות מיכלים הוא ישאר עם יותר כסף בכיסיו ובכיסי בעליו ויותר טוב להם".
11. התובעת טוענת כי היא אינה 'שומרת כסף' אצלה וכל כספי הפיקדון מועברים על ידי בעלי המניות אליה. השימוש בכספים המועברים אליה הוא למטרת איסוף מיכלים ולביצוע פעולות לקידום חוק הפיקדון. עד כה השתמשה בכספים לאיסוף של למעלה ממיליארד וחצי מיכלים ריקים. בכך יש כדי ללמד, כי השימוש בכספים נעשה לפי יעדם ובהתאם למטרות התאגיד על פי חוק הפיקדון ולא על מנת להעשיר את קופתה כפי שטען הנתבע בפרסומים.
12. במאמרו של הנתבע בעיתון "כוורת" (גיליון מס' 14) נאמר: "
מאז עושה התאגיד כל אשר לאל ידו במצוות בעליו, כדי להקשות על בעלי מרכולים ועל הצרכן להחזיר את המיכלים הריקים ולפדות את תמורתם. מרגע שמיכל משקה יוצא ממפתן המפעל, והיצרן (אחד מבעלי התאגיד) גבה את סכום הפיקדון, הוא עושה הכל כדי לא להיפרד מהכסף"..
כבר בשנת 2003 הגיע התאגיד לפי נתוניו, לשיעור איסוף של 61.4% (בעוד שבפועל לא עלה על 33.9% בלבד)" ( להלן-"
הפרסום החמישי").
13. לדידה של התובעת כל הפרסומים לעיל (להלן-"הפרסומים"), נעשו בכוונת זדון של הנתבע על מנת לפגוע בה, להשפילה, לבזותה, לפגוע במשלח ידה ובתדמית שלה בעיני הציבור. יש בפרסומים משום לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע והוצאת דיבה נגדה. הגישה הפייסנית שלה ביחס לנתבע , במחיקת התביעה הראשונה לא הוכיחה את עצמה ונימצא שהנתבע הפר את התחייבותו כלפיה למרות מכתב ההתנצלות ומכאן, התביעה. יוער כי התובעת, דחתה את ההצעה למתן פסק דין לפי מיתווה שהוצע לצדדים כאמור בהודעתה מיום 24.3.11 וביקשה כי ימוצה הדין עם הנתבע.
טענות הנתבע:
14. הנתבע דוחה את טענותיה של התובעת כנגדו. תכליתה של התביעה לדידו, להביא לסתימת פיות כלפיו בפרט בהיותו נעדר חוסן כלכלי ומשפטי ואילו לתובעת יתרון בניהול הליכים נגדו לאור מעמדה ומשאביה. תוכנם של הפרסומים, לא הוכחש והאמור בהם אמת לאמיתה ויש להתייחס אליהם לפי הקשרם הכללי. התובעת, פועלת בניגוד לעקרונות תפעול כלכליים בסיסיים ו'זוכה' לביקורת מגורמים שונים, ולא רק ממנו, בשל אופן ניהול פעולותיה (כדוגמת דיון בוועדת הכלכלה בחודש אוגוסט 2005 , נספח ד' לכתב ההגנה; תחקיר בעיתון "דה מרקר" מיום 9.3.07 נספח ה' לכתב ההגנה). בנוסף, קיבלה התובעת את 'אות הקלון הסביבתי' לשנת 2007 בפרס "הגלובוס השחור".
15. הנתבע מודה כי הוא חתם על מכתב ההתנצלות אך טוען שתוכנו של הפרסום הראשון הוא אמת ומלין כנגד עצת עורכי הדין מטעם עמותת "אדם טבע ודין" שהמליצו לו בזמנו להגיש את מכתב ההתנצלות. גם כיום, עומדות לו ההגנות של 'אמת בפרסום' ו'תום לב' בנוגע לפרסום הראשון.
16. לגוף הפרסום טען הנתבע, כי לפי סיכום פעילותה של התובעת (נכון לחודש מאי 06') עולה כי הכנסותיה מהפיקדון הן בסך של 593,984,580 ש"ח ואילו החזרי הפיקדון, לא עלו על סך של 322,531,250ש"ח . נותרה אם כן יתרת הכנסות בידי התובעת בסך של 271,453,330 ש"ח. בכך, יש כדי ללמד על הפגיעה בציבור הצרכנים בנוגע להנבת רווחים עקב אי תפקוד נכון שלה בהתאם לחוק הפיקדון. חיזוק לכך מוצא הנתבע בדברי יו"ר התובעת הגב' נחמה רונן, בראיון מיום 5.6.07 בתוכנית 'לונדון וקירשנבאום' בערוץ 10 : "אני לא יכולה לאסוף 85% , יכול להיות שצריך לפרק אותנו, לקחת מישהו אחר שיודע לעשות זאת (נספח ג' לכתב ההגנה, עמ' 3). לפיכך, חוזר הנתבע וטוען כי התובעת אינה עומדת ביעדים ובמטרות של חוק הפיקדון.
17. אין ליישב לטעמו של הנתבע, את התנהלותה של התובעת שנמנעת מלהשקיע כספים בפרסום נאות על מנת ליידע את הציבור, היכן וכיצד ניתן לממש את הזכות להחזרת מיכלי משקה ריקים וקבלת פדיון תמורתם. במשך 6 שנים פתחה התובעת רק 16 תחנות להחזרת מיכלים. חלקם, נמצאים בכפרי מיעוטים וביישובי הפריפריה והיא נמנעת מלפתוח עשרות תחנות הדרושות לשירות של מיליוני תושבי גוש דן. התובעת, ירדה מהרף הראשוני לאיסוף שעמד על 1,400 מיכלים כתנאי להיענות לקריאה לפינוי מיכלים ומאוחר יותר קבעה תנאי של 1,100 מיכלים. כתוצאה מלחצים ירדה ל- 900 מיכלים וכיום רק 650 מיכלים. התובעת, גם מסרבת לקבל ממרכולים מיכלים מעוכים או פגומים (מפח או פלסטיק), אף שמכונת ההחזרה האוטומטית מועכת ממילא את המיכל הריק לצמצום הנפח שלהם. לטענתו, היה מקום לתגמל כל מרכול או בית עסק בגובה התמריץ של החזרת מיכלים אותו מקבל "רב אספן" המספק מעל 60,000 מיכלים בחודש, בכדי להביא להגדלת היקף המיחזור. משלא עשתה כן התובעת, התאפשרה כניסתם של גורמים עבריינים לתחום האיסוף.