1. המשיבים הגישו לבית משפט השלום בקריות תביעה לפיצויים בגין עוגמת הנפש והסבל שנגרמו להם מאז שנודע להם כי לא ניתן לאתר את קברי ילדיהם המנוחים שנפטרו לפני למעלה מארבעים שנה ונקברו בבית העלמין הישן בעכו (בנם שלמה ז"ל נפטר ביום 30.10.1969 והוא כבן שנה ובתם סיגלית ז"ל נפטרה ביום 11.6.1970 והיא כבת יומיים במותה).
"היעלמות הקברים" התגלתה למשיבים בעקבות פרסומה של פרשה דומה בעניין קברה של המנוחה אידה שמעילוב ז"ל. בענין שמעילוב הוגשה נגד המבקשת תביעה לבית משפט השלום בחיפה (ת"א 6125/05) ונפסקו פיצויים לקרובי המנוחה. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נדחה בהסכמה (ע"א 733/08, פס"ד מיום 29.3.2009).
בעקבות פרסומה של הפרשה האחרת הוגשה תביעת המשיבים נגד המבקשת (ת"א 8865-08-08) וביום 22.6.2011 פסק בית משפט השלום (כב' השופטת פ' לוקיץ') כי על המבקשת לשלם למשיבים פיצוי בסך 150,000 ש"ח בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך-דין. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 39379-07-11), אשר נדחה ביום 18.4.2012 (כב' סגן הנשיאה י' גריל והשופטים ע' גרשון וי' וילנר). מכאן בקשת רשות הערעור.
2. בבקשת רשות הערעור מעלה המבקשת שורת טענות, שכולן נדונו ונדחו על-ידי בית המשפט המחוזי. בתמצית נטען על-ידי המבקשת, כי התביעה התיישנה (ולחלופין כי היא לוקה בשיהוי), שכן אילו המבקשים היו פוקדים את קברי יקיריהם בבית העלמין היו נוכחים זה מכבר בהיעלמות הקברים. על פי הטענה, במחדלם זה נעלמו מהמשיבים "העובדות המהוות את עילת התובענה" מסיבות שהיו תלויות בהם ושהיו יכולים למנען אילו נהגו בסבירות (סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958).
המבקשת מוסיפה וטוענת, כי לא ראוי היה לקבוע כי היא אחראית להיעלמות הקברים, בין היתר, כיוון שהמשיבים לא הקימו מצבות, ענין שאינו באחריות המבקשת. יצוין, כי בנושא זה של הקמת המצבות קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים. המבקשת סבורה, כי "מסגרת אחריותה" מתמצית בהענקת רשות שימוש בחלקת הקבר ושירותי הקבורה עצמם, ולא מעבר לכך. לגישת המבקשת, היה מקום לזקוף לחובת המשיבים "אשם תורם" בשיעור 100 אחוזים נוכח העובדה ש"הזניחו" את הקברים אותם לא פקדו למעלה משלושים שנה.
המבקשת גם חולקת על סכום הפיצוי שנפסק וטוענת כי הוא מופרז. לסיום, המבקשת מלינה על שבית המשפט המחוזי דחה את בקשתה להציג ראיה חדשה בערעור. מדובר בממצאי בדיקה שערך גורם שלישי, שלדבריו איתר את קברי הילדים המנוחים לאחר שניתן פסק דינו של בית משפט השלום.
3. בית המשפט המחוזי פסק, כי בדין נדחתה טענת ההתיישנות והשיהוי, שכן עילת התביעה נולדה רק בשנת 2005 בעקבות חשיפת פרשת שמעילוב, שכן רק אז אירע הנזק (סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין), ואף יתר העובדות המהוות את עילת התובענה התגלו למשיבים רק עקב פרשת שמעילוב. לחלופין נפסק, כי מדובר בעוולה המתחדשת מידי יום, כל עוד המבקשת אינה מצליחה לאתר את חלקות הקבר. בית המשפט דחה את הטענה שיש לזקוף לחובת המשיבים את העובדה שלא פקדו את הקברים במשך עשרות שנים, לא לענין סוגיית ההתיישנות ולא לעניין ייחוס אשם תורם למשיבים. בית המשפט המחוזי התייחס גם לסוגית אחריות המבקשת וקבע שזו כוללת את החובה "לוודא רישום מדויק של חלקות הקבר" ו"לשמור את נתוני מיקום קבריהם של שלמה ז"ל וסיגלית ז"ל". בנוסף נדחו טענות המבקשת לענין סכום הפיצוי. לענין הבקשה להציג ראיה חדשה בערעור נפסק, כי המבקשת לא הציגה הסבר משכנע מדוע לא פעלה בשקידה עוד בטרם ניתן פסק דינו של בית משפט השלום, מה גם שהמשיבים כלל לא מסכימים עם הממצאים שבאותה ראיה בדבר מיקום הקברים.
4. לאחר שעייניתי בבקשה ובנספחיה ושקלתי את טענות המבקשת, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להורות על קבלת תשובה.
5. בראש ובראשונה יצוין, כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה עקרונית או כללית המשתרעת אל מעבר למחלוקות שבין בעלי הדין. אמנם המבקשת מנסה לשוות לבקשה ציביון כללי ועקרוני כשהיא טוענת שהבקשה מעוררת שאלות משפטיות ובהן סוגיית ההתיישנות, מועד היווצרות הנזק, גובה הנזק, אחריות המבקשת ואשם תורם. אלא שכמעט בכל תביעת נזיקין עולות שאלות מסוג זה, כשבית המשפט אמור ליישם את הדין על מערכת עובדות קונקרטית. עצם קיום שאלות משפטיות והצורך בישום כללים משפטיים על מערכת עובדות קונקרטית אינו הופך את הנושא לבעל חשיבות ציבורית עקרונית. אין מדובר במקרה דנן בסוגיות שטרם נדונו בבית משפט זה, או בסוגיות שיש לגביהן פסיקה סותרת, או בפרשנות דבר חקיקה שטרם זכה להתייחסותו של בית המשפט העליון וכו'.
עניין לנו במעשה רשלני מובהק של רשות ציבורית, שמופקדת, בין היתר, על ניהול רישום של חלקות קבר ומעקב אחר מיקומן המדויק (ולעניין זה אין רלבנטיות לשאלה האם הוקמו מצבות אם לאו), אשר כשלה במילוי חובה בסיסית זו. בגדר כך נדרשו הערכאה הדיונית וערכאת הערעור לבחון את עניינם הספציפי של המשיבים, במסגרת הלכות ודינים קיימים, המעוגנים בפסיקתו של בית משפט זה, מבלי שהתעוררה כל סוגיה שתצדיק ערעור ב"גלגול שלישי".
6. מעבר לדרוש אציין, כי מסקנותיהם של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום מקובלות עלי במלואן.
לעניין אחריות המבקשת למצב בבית הקברות, אין אלא להפנות לדבריו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו: "מלוא האחריות אכן רובץ על [המבקשת] וזאת כמי שמספקת שירותי דת, היא בעלת רישיון קבורה ומוטלת עליה אחריות מלאה לניהול ולתפעול בית העלמין" (פסקה י"ח).
יש לדחות מכל וכל את טענות המבקשת המנסה לזקוף לחובת המשיבים את בחירתם שלא לפקוד את קברי ילדיהם המנוחים. אין כל יסוד לקבוע כי קיימת חובה לעשות כן, או כי התנהלותם של המשיבים בענין זה לא היתה סבירה. זכאים בני המשפחה להניח ולצפות שקברי יקיריהם יישמרו, יהיה עליהם מעקב שוטף וסדר ישרור בבתי הקברות, באופן שכאשר יחליטו בני משפחה או ידידים לעלות לקבר, גם אם כעבור שנים רבות ממועד הפטירה, וגם כעבור דורות רבים, תימצא חלקת הקבר, תהא דרך לאתר את מיקומה המדויק וניתן יהיה לחלוק כבוד למת ולהתייחד עם זכרו.
7. גם אין למצוא כל פגם בתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא לעניין סוגיית ההתיישנות. למשיבים נודע רק בשנת 2005, עם פרסומה של פרשת שמעילוב, על האפשרות של "היעלמות קברים" בבית העלמין הישן בעכו. זהו מועד התרחשות הנזק וגילוי העובדות המקימות את עילת התביעה. בין אם נבחן את הסוגיה לרקע הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות ובין אם לרקע הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, אין מדובר בהתיישנות (השוו למקרה, המורכב בהרבה, שנדון בע"א 4275/10 מולהי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.2012), שגם בו נודעו לתובע עובדות המבססות את עילת תביעתו רק בעקבות הליכים משפטיים שהתקיימו בסוגיה דומה, וממועד זה החלה להימנות תקופת ההתיישנות). ניתן לדמות את עובדת פרסומה של פרשת שמעילוב לביקור של המשיבים בבית הקברות, לאחר שנים רבות שלא באו בשעריו, שבמהלכו התברר להם לראשונה שלא ניתן לאתר את הקברים. כאמור, אין לדרוש מקרובו של הנפטר לערוך "ביקורת תקופתית" כדי לוודא שהקבר נמצא במקומו. הקרוב רשאי להחליט שאינו מעוניין לבקר בבית הקברות מטעמיו-שלו, ולעיתים אף לא תהיה לו אפשרות מעשית לעשות כן, מחמת מגבלות שונות או מגורים בארץ רחוקה וכו'. ואולם, ביום בו יחליט לפקוד את המקום ויתחוור לו כי לא ניתן לאתר את הקבר, או (כמבקרה דנן) ביום בו יתברר לו בדרך אחרת כי כך הם פני הדברים, או-אז תיוולד עילת התביעה שלו נגד המופקד על הנושא.
8. גם טענת האשם התורם, כמו עמדת המבקשת בסוגיית ההתיישנות, מניחות כי התנהלות סבירה של קרובי המנוח מחייבת "מעקב תקופתי" מצידם על הנעשה בבית הקברות. אכן, כפי שקבע בית משפט השלום, זו טענה מקוממת, כמו גם השימוש שעושה המבקשת בשורש "זנח" לתיאור יחסם של המשיבים לקברים. ראוי היה שהמבקשת תיזהר בלשונה ולא תטיח בהורים השכולים טענות כאילו "זנחו את הקברים" (סעיף 15 לבקשה). זכותם המלאה של ההורים להתמודד עם כאבם ועם השכול בדרך בה בחרו וזכותם המלאה לשנות, מעת לעת, את עמדתם בנושא. הם גם זכאים לכך שכאשר יחליטו ביום מן הימים להגיע למקום הקבר, ימצאו אותו במקום בו אמור היה להיות והוא יאותר על-ידי האחראים לכך.
המשיבים אף זכאים להניח, שגם ללא כל פעולה אקטיבית מצדם, הגורמים המופקדים על הנושא יוודאו ויבטיחו שהקברים יישמרו וההורים השכולים ידעו שיקיריהם נחים על משכבם בשלום.
9. נושא הערכת הנזק וקביעת סכום הפיצוי אינו מצדיק בחינה ב"גלגול שלישי", מה גם שהסכום שנפסק סביר בנסיבות המקרה, במיוחד כשמדובר, לדאבון הלב, בשני קברים.
10. אין גם כל פגם בהחלטה שלא להתיר למבקשת להציג ראיה חדשה בערעור. המבקשת היתה יכולה, בשקידה ראויה, לברר את מצב הדברים ולחקרו, בעצמה או בעזרת אחרים, במהלך ההתדיינות בבית משפט השלום, מה גם שספק אם בכוחה של אותה ראיה חדשה היה לשנות את תוצאות ההליך.
11. הבקשה נדחית. כיוון שלא התבקשה תשובה לא אעשה צו להוצאות. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.