1. ביום 18.5.05 קיפח המנוח שלמה חרובי ז"ל את חייו במהלך מסע שיט "רפטינג" בנהר הוואטוט בפפואה-גיניאה החדשה, אשר נערך ע"י הנתבעים. תוצאות המסע היו מחרידות. מתוך שבעת משתתפי המסע, שאינם מדריכי נהרות, קיפחו שלושה את חייהם, איתמר חייקין ז"ל, ישראל ירוחם ז"ל והמנוח, שלושתם אנשים במיטב שנותיהם. התובעים, אלמנתו וילדיו של המנוח, טוענים כי תוצאות המסע הם פועל יוצא של ניהול רשלני, כושל וחובבני של המסע ע"י הנתבעים. הנתבעים טוענים מנגד כי לא נפלה רשלנות במעשיהם, וכי משתתפי המסע היו מודעים היטב לאופיו המסוכן של המסע ואף פטרו אותם באופן מפורש מאחריות לכל נזק שיגרם להם.
2. הדיון בתיק זה אוחד עם תביעת עזבונו של המנוח ישראל ירוחם ז"ל, אשר קיפח את חייו באותו אירוע (ת"א 8193/06). ימים ספורים לפני מועד ההוכחות, הגישו הצדדים בתביעה זו הסדר גישור, ועל פי בקשתם, נמחקה התביעה ללא צו להוצאות.
3. בכל המתייחס לתביעה שלפני, אקדים מסקנה לדיון ואומר, כי לאחר שבחנתי את הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי הנתבעים נושאים באחריות לאירוע בו מצא המנוח את מותו, וכי עליהם לפצות את התובעים בגין נזקיהם.
רקע עובדתי
4. הנתבעת 1, חברת נהרות, היא חברה ישראלית המתמחה בשיט רפטינג בנהרות בעולם. בחודש אפריל 2005 החלה נהרות את ההרשמה למסע הרפטינג מושא הדיון, אשר אמור היה להיות מסע רפטינג ראשוני. מסע רפטינג ראשוני הוא שיט בנהר שאינו מוכר לחברה המארגנת, ולכן נחשב מסע קשה, בלתי צפוי ומאתגר יותר ממסע רפטינג בנהר מוכר. יציאתו של המסע תוכננה ליום 5.5.05. לנרשמים חולקו דברי הסבר, אליהם עוד אשוב בהמשך.
5. על פי התכנון, אמור היה להוביל את המסע דוד גואטה (גויטע), אחד ממנהלי נהרות. בשל נסיבות אישיות, גואטה לא יכול היה לצאת למסע, ולהב בלוך החליפו כמוביל המסע. לבד מלהב בלוך, הצטרף למסע כמדריך גם עמית קוניוק, וכן הצטרפו למסע רועי שחר וערן פורת כמדריכי משנה. למדריכים הישראלים הצטרף, במדינת היעד, גם מדריך פפואני מקומי, בשם בוני, אשר שט בנהר בעבר, ואמור היה לספק מידע על האשדים והמכשולים הצפויים בנהר.
6. המנוח, שלמה חרובי, יליד שנת 1942 (בן 63 בעת האירוע), השתתף בעבר במספר מסעות רפטינג של נהרות, וביקש להצטרף גם למסע זה. ביום 10.4.05 נערך מפגש ראשון עם משתתפי המסע, בו נסקר המסלול המתוכנן, ולטענת הנתבעים, הושם דגש על הקשיים והסכנות שביציאת משלחת ראשונה לאזור. מפגש נוסף נערך כשבועיים לפני היציאה למסע (ובו לא השתתף המנוח אשר שהה באותה עת בחו"ל). גם כאן, לטענת הנתבעים, הושם דגש על היות המשלחת ראשונית, קשה ומסוכנת. כל משתתפי המסע חתמו על טופס "תנאי ההרשמה למשלחת", על פיו יודעו מראש על הסכנות והקושי במשלחת, וכי הם יוצאים למסע על אחריותם הבלעדית.
7. מסע הרפטינג בוואטוט החל ביום 16.5.05. הקבוצה אמורה היתה לשוט בקטע נהר של כ-150 ק"מ, לאורך 5-6 ימים. חלקו הראשון של קטע זה הוא סוער יותר ומתאפיין ב-100 אשדים בדרגה 3-5, כאשר רמה 1 היא השקטה ביותר, ללא גלים או אשדים, ורמה 6 בלתי עבירה לסירות רפטינג ומחייבת עקיפת המכשול ביבשה (ראה ס' ג' לכתב ההגנה, וחוו"ד צח סרור מטעם הנתבעים, בע' 31).
8. שני ימי השיט הראשונים עברו ללא בעיות מיוחדות. בליל ה-18.5.05 ירד גשם ברציפות במרבית שעות הלילה, ובעקבות זאת עלה מפלס המים בנהר. עליית מפלס המים עשויה לשנות את רמת הקושי של הנהר והאשדים, ולהגביר את מהירות הזרם. לאחר התייעצות, החליטו מדריכי המסע להמשיך בשיט. השיט נערך בשלוש סירות, ובכל אחת מהן מדריך, כאשר סירת הבטיחות, ובה בוני, שטה אחרונה מבין השלוש. על פי התכנון, היה על הקבוצה לשוט במורד הנהר, לעצור לפני הקניון, או לפני האשד הראשון בקניון, לרדת מהסירות, ללכת ברגל, לערוך תצפית על האשדים הסוערים ולבחור את הנתיב הבטוח לשיט (ס' 57 לכתב ההגנה). בפועל, לאחר שיט של כ-20 דקות, ומעבר כמה אשדים, נכנסו הסירות במפתיע לתוך הקניון מבלי שנערכה קודם לכן תצפית. עם הכניסה לקניון, ובשל הגלים הגבוהים, נפל המטייל איתמר חייקין ז"ל מן הסירה הראשונה (סירתו של להב בלוך) אל המים הגועשים, ומיד לאחר מכן התהפכה הסירה השניה, סירתו של עמית, ולאחריה הסירה הראשונה, סירתו של להב. המטיילים והמדריכים שבשתי הסירות הראשונות נסחפו עם הזרם הסוער. חלק מהם נאספו ע"י בוני לסירה השלישית, וחלקם הצליחו להגיע לגדת הנהר. שלושה מהם, שלמה חרובי ז"ל, איתמר חייקין ז"ל וישראל ירוחם ז"ל, נספו.
חוות הדעת מטעם התובעים
9. התובעים טוענים כי מותו של המנוח, ושני חבריו למסע, נגרם בשל התרשלותם והתנהלותם החובבנית של הנתבעים. לתמיכת תביעתם, הגישו חוות דעת מומחה של ניל ד' ניוטון טיילור, מדריך רפטינג מסחרי במים לבנים (נהרות עם אשדים). בחוות דעתו מתייחס המומחה לכל שלבי המסע, לרבות ההכנות לו:
10. באשר להכנות למסע, קובע טיילור, כי באחריותם של המדריכים לאתר את כל המידע האפשרי על קטע הנהר בו ייערך הרפטינג, לרבות איתור מפות בקנה מידה גדול ותמונות לווין. במסעות מסחריים רגילים, הנוהל הסטנדרטי הוא שכל המדריכים שטו בנהר לפחות פעמיים קודם למסע. בכל מקרה, על המדריכים לאסוף מידע מקדים על הנהר, אם ע"י עריכת מסע הדרכה במורד הנהר לפני הגעת המטיילים ואם באמצעות בדיקה אווירית, על מנת לעמוד על מיקומם של האשדים העיקריים. לפי חוות הדעת, חרף עצות שניתנו להם, בחרו מדריכי נהרות שלא לאסוף מידע מקדים על הנהר בטרם יצאו לשיט.
11. באשר למדריכים, קובע טיילור, כי בשיט רפטינג של גילוי, במובחן משיט מסחרי רגיל, יש לבחור רק מדריכים מנוסים שביצעו רפטינג בנהרות עם רמת קושי דומה. להב בלוך היה מנוסה פחות מדוד גואטה אשר אמור היה להוביל את המסע על פי התכנון המקורי. בלוך גם צעיר בהרבה מגואטה ולדעת טיילור גם "בגרות מתאימה" היא דרישה בעלת חשיבות ממנהיג מסע כזה. גם המדריך המקומי בוני היה בעל ניסיון מוגבל ביותר בנהר הוואטוט.
12. באשר לבחירת המשתתפים, סבור טיילור כי חיוני שכל משתתפיה של משלחת גילוי יעברו אימון ממשי עוד בארצם, על מנת להעריך את מידת התאמתם למסע. באימון כזה, תתגלה כל חולשה רפואית או פיזית. הדבר נכון במיוחד לגבי לקוחות מבוגרים. טיילור מציין כי שחיה באשדים בדרגה 4 ו-5 דורשת כושר גופני גבוה מאוד.
13. באשר לטכניקת השיטקובע טיילור, כי בשיט רפטינג של גילוי, כאשר קרבים לאשד קשה, נהוג לעצור ולערוך סיור כדי לבחור את הנתיב הטוב ביותר, ולאפשר למטיילים לבחור בעקיפת האשד בהליכה. כאשר קיימים אשדים קלים לפני אשד קשה, יתכן שיהיה צורך לעצור עוד קודם לכן כדי להימנע מכניסה לאשד הקשה בשוגג, במיוחד כאשר מדובר בנהר שמוביל המשלחת אינו מכיר היטב. לדעת טיילור, נהרות לא עצרו וסיירו לפני כל עיקול בנהר, ואף לא עצרו לפני האשד הקרוי "הרמוניה 1", ולכן לא הצליחו לעבור את האשד בביטחון, ומבלי להיסחף לשלושת האשדים הקשים הבאים. לדעת טיילור, מדובר בהחלטה פזיזה. טיילור מדגיש בחוות דעתו כי מדריך רפטינג חייב לשמור לו את היכולת לעצור את הסירה לפני אשד קשה, כיון שלא ניתן לראות את הנתיב דרך אשדים תלולים. ציפה באשד קשה בדרגה 4 ומעלה, ללא ידע כיצד לעבור דרכו מסתיימת, בדרך כלל, בתאונות. אי יכולת לעצור את הסירה לפני אשד קשה משמעותה אבדן שליטה, שלא אמור לקרות למדריך רפטינג מנוסה. טיילור מדגיש כי לעולם אין לשוט "בעיוורון". משמעות הדבר היא, כי אין לשוט באשד אם אין רואים את הזרם כולו, אם אין נתיב ברור דרך האשד, או אין איזור בטוח בסיומו של האשד בו אפשר לעצור. לפיכך, אם המדריך אינו רואה מעבר לעיקול, עליו לעצור, לצאת מן הסירה וללכת במורד הגדה על מנת לראות אם ניתן להתקדם בביטחון. נוהל זה נועד, לא רק על מנת להימנע מסכנה מאשדים לא ידועים אלא גם כדי להימנע ממצבים של סכנה עקב חסימת הערוץ, כמו למשל ע"י עצים שנפלו לנהר. על מדריכי נהרות היה, אפוא, לעצור לפני כל עיקול בנהר ולבדוק אם הדרך פנויה. פעולות אלה לא נעשו.
14. באשר לסירת הבטיחות
, סבור טיילור, כי סירת הבטיחות צריכה להיות הסירה הראשונה, ובה המדריך המנוסה ביותר על מנת שיוכל לחלץ שוחים במהירות. טיילור סבור כי הסירה של בוני לא היתה סירת חילוץ מאחר שבוני לא היה מדריך רפטינג מנוסה, מאחר שהסירה היתה עמוסת ציוד, מאחר שהיו בה מטיילים, ומאחר שהסירה לא היתה הסירה הראשונה בשיירה.
15. טיילור מצביע בחוות דעתו על ליקויים נוספים בבחירת הציוד, לרבות ציוד הבטיחות וההצלה, ובתרגול חברי המשלחת. טיילור מסכם את חוות דעתו בקביעה כי מדריכי נהרות פעלו באופן רשלני כאשר החליטו לשוט במורד הנהר, מבלי שוידאו שניתן לעשות זאת בביטחון, ומבלי שעצרו בנקודה עליה הוסכם מראש. לדעתו, ניתן היה למנוע את התאונה לו עצרו המדריכים לפני כל עיקול וסיירו בו, לו עצרו וסיירו לפני כל אשד בלתי ידוע בדרגה 4 ומעלה, לו ערכו מסע היכרות עם הנהר לפני השיט עם המשלחת, ולו יצאו למסע עם מדריך מנוסה המכיר את נהר הוואטוט.
חוות הדעת מטעם הנתבעים
16. הנתבעים נסמכים על חוות דעתו של צח סרור, מומחה לרפטינג אשר ערך אף הוא חוות דעת רחבת היקף (חוות דעת מעודכנת מיום 30.6.11).