הרקע לערעור וטענות הצדדים
לפני ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית אשר התכנסה בבית החולים "שער מנשה" ביום 22.2.12 (להלן: "
הוועדה") על פי חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א - 1991 (להלן: "
החוק") ובמסגרתה הוחלט שאין לשחרר את המערער לחופשות.
המערער, יליד 1983, אושפז ביום 21.10.09 וביום 3.3.10 ניתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי במחוז מרכז (תפ"ח ....) ולפיו המערער אינו אחראי למעשיו מחמת מחלת נפש, זאת לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בגין רצח אמו באמצעות דקירות סכין וניסיון לרצוח את אחיו תוך שהוא מאיים עליו שלאחר שיסיים איתו הוא יעבור לבתו התינוקת. הדיון לפני הוועדה נערך על פי סעיף 28 לחוק המחייב דיון תקופתי בעניינו של המאושפז על פי צו בית משפט אחת לשישה חודשים.
ב"כ המערער טוען כי ההחלטה שלא לשחרר את המערער לחופשות עומדת בניגוד להחלטה שהתקבלה בחודש אוגוסט 2011 שבה נקבע שהמערער מסודר בהופעתו החיצונית, שקט, רגוע, משתף פעולה, חשיבתו מאורגנת, מצב רוחו רגיל, שמר על קור רוח והביע חרטה. נטען כי גם חוות הדעת שניתנה באוגוסט ניתנה אחרי שתי חוות דעת פרטיות קודמות שסיפרו על מצב תקין. נטען כי בהחלטה שבנדון אין כל התייחסות להחלטה הקודמת או להתדרדרות במצבו של המערער ואין שום הסבר לשוני בין ההחלטה שניתנה באוגוסט ולהחלטה דנן. נטען כי המערער הבריא והוא לא מהווה סיכון. כן נטען כי התנהגות המערער במחלקה הייתה טובה והוא יצא מספר פעמים לבדיקות בבית חולים ולצרכים אחרים והתנהגותו הייתה ללא דופי.
עוד מבקש ב"כ המערער להורות לבית החולים לערוך בירור מקיף ולשקול החלפה של תרופה בשם אינווגה הניתנת למערער אשר לטענת ב"כ המערער גורמת להגדלה של הכבד ושומניות שלו בהתאם לחוות דעת של מומחה לרפואה פנימית שבידי ב"כ המערער.
ב"כ המשיב טוענת כי חלפו רק כשנתיים וחצי מהמעשים שביצע המערער ולכן גם אם הוועדה הייתה סבורה שהמסוכנות נמוכה ושכבר אין אינדיקציות למחלת נפש, שזה לא המצב בענייננו, עדיין לא היה מקום לאפשר למערער לצאת לחופשות היות שיש שיקולים נוספים מעבר לשיקולים הרפואיים גרידא. נטען כי אמנם הוועדה מאוגוסט ציינה כי לא ראתה תכנים פסיכוטיים פעילים אך היא ציינה שהמסוכנות לאחרים היא ברמה בינונית ושהמערער אינו מביע חרטה על מעשיו וגם אז היא סברה שאין מקום לאפשר לו חופשות. כן נטען כי לאחר הוועדה הזו ובעקבות פנייה, ככל הנראה מצד אביו של המערער, התקיימה הוועדה החריגה הנוספת בנובמבר שחזרה על המלצות הוועדה מאוגוסט.
נטען כי עולה מפרוטוקול הוועדה שהוועדה סבורה שהמערער מסוכן לאחרים ברמה גבוהה. צויין כי יש לו סף גירוי נמוך, שיפוט ובוחן מציאות לקויים, העדר חרטה אמיתית וחוסר תובנה למצבו והתנהגותו בלתי צפויה. ב"כ המשיב מפנה גם להמלצת מנהלת המחלקה שלא לאשר חופשות למערער. נטען כי גם מסיכום הביקורים של הרופאים ממרץ, לאחר הוועדה, עדיין עולה שהשיפוט של המערער פגום בצורה ניכרת ואין שום תובנה למצבו. נטען כי אין פסול בהחלטת הוועדה ויש לדחות את הערעור.
ב"כ אחיו של המערער הגיש תגובה מטעמו של האח לערעור ובה מפורט האירוע המתואר בכתב האישום. נטען כי המערער הינו אדם קר רוח, בעל יכולת לתכנון מראש ומסוגל להסתיר את מצבו הפסיכוטי מתוך תובנה שהיא חלק ממערך מחשבות יחס שרודפיו מייחסים לו מחלת נפש. נטען כי המערער מצא הצדקה רציונאלית למעשיו ואין המדובר במעשה של פרץ רגשות בלתי נשלט או מעשה שנעשה תחת קולות פוקדים אלא במעשה מתוכנן היטב שנועד למנוע מאמו של המערער ואחיו מלדאוג לו לטיפול. נטען כי אסור לטעות במסוכנות הטמונה במערער לאור העובדה שהוא כבר גילה כי הוא מסוגל למעשי רצח והוא חסר תובנה למצבו ותבניות החשיבה שלו התקבעו במשך שנים רבות. עוד נטען כי לא התקיימו התנאים המצטברים שנקבעו על ידי ביהמ"ש העליון בדבר שיקולי הוועדה במתן חופשות. נטען כי יש לנקוט משנה זהירות ולהחמיר בעניינו של המערער שמא ינסה לחזור ולרצוח את אחיו ואת בתו הרכה.
דיון ומסקנות
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהובאו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור.
מהחלטת הוועדה מיום 22.2.12 עולה כי קיימת מסוכנות עצמית ברמה נמוכה ומסוכנות לאחרים ברמה גבוהה. נכתב כי המערער עדיין שרוי במצב פסיכוטי עם אפקט לבילי, שיפוטו ובוחן המציאות פגומים במידה ניכרת, חסרה כל תובנה למצבו ולמחלתו והתנהגותו בלתי צפויה. גם מטופס ההפנייה לוועדה עולה כי בולטות הפרעות חשיבה שונות, כי קיימת הכחשת המציאות ותובנה ושיפוט לקויים. ההסבר שלו למיוחס לו סתמי, אומר שמעולם לא אהב את אמו ואוהב רק את אביו. המלצת המחלקה המטפלת היא להשאיר את הסטטוס על כנו ולא לאשר חופשות. גם מדו"חות ביקורי הרופאים שהוגשו בעניינו של המערער עולה כי הוא שקט ומשתף פעולה ואף טוען כי מעשיו היו טעות אך אינו מביע כל חרטה, שיפוטו פגום ואין כל תובנה למצבו.
החלטת הוועדה שבנדון אינה שונה באופן כה דרמטי מהחלטת הוועדה מאוגוסט 2011 כפי שטוען ב"כ המערער. גם באוגוסט 2011 קבעה הוועדה כי אמנם לא נמצאו תכנים פסיכוטיים פעילים אולם הוועדה התרשמה שהמטופל אינו מבין כלל את משמעות ומהות המעשים המיוחסים לו ואפילו מנסה להצדיקם ואינו מביע חרטה. גם שם נקבע כי קיימת מסוכנות לאחרים, אמנם ברמה בינונית, אך נקבע שאין לאפשר חופשות. בקשתו של המערער לקיום ועדה נוספת בנובמבר 2011 נדחתה על ידי הוועדה וצויין כי מנהלת המחלקה קיבלה מכתב מאביו של המערער המבקש מהוועדה לבדוק בשנית את המטופל ביסודיות והיא רואה במכתבי האב רמזים לאיום כלפיה. הוועדה דחתה את הבקשה לקיום דיון וציינה שאין בדעתה לנהל ועדות תחת איומים והיא סומכת ידיה על ההחלטה מאוגוסט 2011. כן צויין כי לפי התבטאות המערער לפני הוועדה לא ניכרת חרטה כלשהי על מעשיו.
כפי שנקבע בפסיקה ובהחלטתו של כב' סגן הנשיא השופט ברלינר מיום 12.9.10 בעניינו של המערער (ע"ו 6678-09-10) הכלל הוא כי מי שביצע מעשה רצח מחמת מחלתו יוכל לצאת לחופשות מבית החולים רק לאחר שקיבל טיפול נפשי ממושך אשר הביא לרמיסיה יציבה, ממושכת ובעלת משמעות במחלתו שיש בה כדי להסיר בוודאות קרובה את החשש שמא יחזור על מעשיו ויסכן את הציבור או מי מבין הציבור.
סבורני כי בעניין המערער התקופה הקצרה שחלפה ממועד צו האשפוז שניתן בעניינו, בהתייחס למעשים החמורים שביצע המערער, כך לכאורה, וכן העולה מהמסמכים הרפואיים והחלטות הוועדות שהתקיימו בעניינו מצביעים על כך כי אין מקום לשקול התערבות בהחלטת הוועדה בעניינו.
על כן, הערעור נדחה.
בכל הנוגע לטענת המערער בדבר חשש לפגיעה במצב בריאותו כאשר תרופה שהוא מקבל עלולה לגרום למחלת כבד, הרי שכבר ציינתי בהחלטה מיום 18.3.12 כי ראוי שהנושא ייבדק על ידי הגורמים המטפלים בבית החולים ותישקל החלפת התרופה באחרת, בהתאם לשיקול דעתם ומומחיותם של הרופאים.
בשולי האמור לעיל, וללא כל קשר לתוכן פסק הדין, מצאתי לנכון להסב את תשומת לב הגורמים האמונים על ליווי החסויים לבית המשפט, לכך שלטעמי, לא ננקטו אמצעי אבטחה מספיקים באופן הבאת החסוי לדיון בפני.
החסוי עמד לדין בעבירה של רצח אימו וניסיון לרצח אחיו. מאחר ונמצא בלתי כשיר, לא נמשך בעניינו ההליך הפלילי, ואולם לכאורה ביצע את המעשים המיוחסים לו, וכפועל יוצא מכך גם נגזרת מסוכנותו.
על זאת יש להוסיף כי ביום הדיונים אשר התקיים בפני, הופיעה חסויה נוספת אשר גם היא מצויה תחת אשפוזים פסיכיאטריים בהמשך להליך פלילי שעניינו ברצח אדם אחר.