בני זוג ערבים הושפלו בשדה התעופה באילת- המדינה תפצה

התובעים הינם זוג מאורס, ממוצא ערבי, שיצאו לנופש באילת ביחד עם חבריה לעבודה של     התובעת 1 (להלן: "התובעת") במשביר לצרכן וזאת מיום 6.3.11 ועד ליום 9.3.11.

האירועים נשוא התובענה התרחשו ביום 9.3.11, בשדה התעופה באילת, כאשר התובעים החליטו לחזור מאילת בטיסה ורכשו כרטיסי טיסה בחב' אל על לצורך טיסתם מאילת לנתב"ג, טיסה שהיתה אמורה לצאת לדרכה בשעה 09:0.

לטענת התובעים, כמפורט בכתב התביעה ובעדותה של התובעת בביהמ"ש וכאשר התובע 2       (להלן: "התובע") מאשר את הדברים, הגיעו השניים לשדה התעופה באילת, שעתיים לפני מועד הטיסה, כנדרש.

עם בואם לשדה התעופה, בהגיע תורם לעבור את הבדיקה הבטחונית, הופנו אל התובעת על ידי עובדי הנתבעת, שאלות רבות ובתוכן שאלות החודרות לצנעת הפרט שלה, כגון: מהי מערכת יחסיה עם התובע, מה עשו במהלך החופשה, האם ישנו בצוותא באותו חדר והאם קיימו יחסי מין.

לאחר מכן, נדרשו התובעים לפתוח את תיקיהם ועובדי הנתבעת שפכו את כל תכולתם של התיקים על הריצפה.

בשלב זה, נדרשה התובעת להיכנס לחדר צדדי עם בודקת בטחונית וזו הורתה לתובעת להתפשט כליל מבגדיה, פרט לתחתוניה.

התובעת עשתה כן ובמשך פרק זמן של כשעה וחצי עמדה כך, עירומה כמעט לחלוטין, כאשר הבודקת מפרקת וקורעת את חזייתה, תוך שהינה מוציאה מתוכה חלקים.

לאחר מכן, הורתה לתובעת ללבוש חזיה אחרת, אותה הוציאה הבודקת מתיקה של התובעת.

לטענת התובעת, כל אותה העת ניסו אחרים לפתוח את דלת החדר שבו עמדה כך, עירומה, והיא מנעה זאת כשהינה אוחזת את הדלת בידיה.

משהסתיימו כל אותן הבדיקות, הסתבר כי טיסת התובעים כבר יצאה לדרכה, ללא התובעים ונאמר להם כי הטיסה המתוכננת הבאה תהיה בשעה 12:00.

ברם, הסתבר כי התובעים לא יוכלו לטוס אף בטיסה זו וזאת בהעדר מקומות פנויים.

רק לאחר שישבו בשדה התעופה כשהינם מתייפחים, עצובים, כואבים והמומים ותוך שהינם מנהלים אין ספור ויכוחים עם מנהל המשמרת כדי שימצא להם מקום לטיסה בחזרה - אכן סודרה עבורם טיסה לשעה 14:15.

התובעים עותרים לפצותם בגין הפגיעות אותן חבו במהלך התישאול והבדיקה הבטחוניים, מחמת התנהלות עובדי הנתבעת כלפיהם, כמתואר לעיל, כאשר חשו השפלה, ביזוי, עוגמת נפש, חרדה, אפליה ופגיעה בפרטיותם.

בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את טענות התובעים וטענה כי עומדת לה הזכות לחסינות, כנקבע בסע' 19 לחוק הטייס (בטחון בתעופה אזרחית) תשל"ז-1977 (להלן: "החוק").

מטעם הנתבעת העיד בביהמ"ש מנהל שדה התעופה באילת, מר חנן מוסקוביץ, שאין חולק כי לא היה נוכח באירועים, כפי שתוארו לעיל.

לטענתו, הבדיקה הבטחונית לתובעים נעשתה עפ"י נוהלי שירות הבטחון הכללי, תוך כדי שמירה על צנעת הפרט, תוך כדי העלאת השערה מטעמו כי ייתכן והיה פריט לבוש של התובעת שצפצף (אפשרות שנשללה על ידי התובעת) וכי עובדי הנתבעת, עשו את כל המאמצים כדי לסיים את הבדיקה מהר, כך שתובעים יספיקו להגיע לטיסתם, אך, לצערו, לא הצליחו בכך.

מר מוסקוביץ אישר כי אין מקום לתישאול בני הזוג אם קיימו יחסי מין ביניהם ואין מקום לשפיכת תכולת תיקיהם ארצה.

הנני נותנת אמון בכל דברי עדותה של התובעת בביהמ"ש ובכל הנכתב בכתב התביעה.

הנתבעת לא זימנה לעדות מטעמה את מי שתישאל את התובעים ומי שביצע את הבדיקה הגופנית בתובעת, כאשר נראה הוא כי אף לא נעשה ניסיון כלשהו לזמנם.