האם בניית ארובה מהווה מטרד לשכנים?

כללי

1.    הצדדים להליך זה הקימו את בתיהם על מגרש משותף בשכונת מלחה בירושלים, זה לפנים מזה. ביתם של יוסף ודרורית וגנר (להלן - התובעים)  הוא הגבוה יותר, וביתם של ישראל ואורית עמיאל (להלן - הנתבעים) הוא הנמוך מביניהם. לאורך השנים, עוד בטרם נבנו הבתים, נתגלעו חילוקי דעות וסכסוכים בין הצדדים, שבעטיים התנהלו ביניהם הליכים משפטיים לא מעטים בערכאות השונות, כולל הליך נוסף בפני מותב זה וכל הניסיונות לפתור אותם בדרכי שלום עלו בתוהו.

המחלוקת בתובענה זו נסבה על ארובה שהקימו הנתבעים על גג ביתם. התובעים טוענים, כי הקמת הארובה על גג הבית מנוגדת לאמור בהסכם בין הצדדים, וכן כי בהפעלתה נפלטים ממנה גזים רעילים ועשן, ועל כן היא מהווה מטרד עבורם. במסגרת התביעה עתרו התובעים לשלושה סעדים: צו עשה לסילוק הארובה, צו מניעה להתקנתו של כל מתקן אחר על גג ביתם של הנתבעים, וחיוב של הנתבעים בפיצויים מוסכמים בסך 86,000 ש"ח.

העובדות הצריכות לעניין ויריעת המחלוקת   

2.    ראוי לפרט תחילה, את הרקע לסכסוך רב השנים בין הצדדים ואת ההסכמים שהיו ביניהם.

הצדדים הינם בעלי זכות חכירה לדורות בבתים סמוכים זה לזה שהוקמו על מגרש משותף, מגרש 195, בשכונת מלחה בירושלים. המגרש שוכן במדרון בין רחוב ערד (שנמצא בחלק העליון של המדרון) לבין רחוב יובב (שנמצא בחלק התחתון של המדרון).

מתחילה רכשו התובעים, ביחד עם אחיה של התובעת, מר יוסף ארם, את כל המגרש ממינהל מקרקעי ישראל. בהסכם שערכו, חילקו ביניהם  את המגרש, באופן שחלקו הדרום-מזרחי, הנמצא בחלק התחתון של המדרון, יהיה בבעלותו של ארם, ואילו חלקו הצפון-מערבי של המגרש, הנמצא בחלקו העליון של המדרון, יהיה בבעלותם של התובעים.

3.    ביום 14.5.97 נחתם בין התובעים לארם הסכם נוסף, הסכם חלוקת המגרש (להלן - הסכם חלוקת המגרש; צורף כנספח ג' לתצהירו של התובע), שבו הסדירו את זכויותיהם וחובותיהם ביחסים ביניהם בכל הנוגע לאופן שבו תבוצע הבנייה במגרש על ידי כל אחד מהם. אלא שסמוך לאחר חתימת הסכם זה, ביום 4.6.97, מכר ארם את זכויותיו במחצית המגרש לנתבעים.

אין מחלוקת, כי במועד שבו רכשו את זכויותיהם במגרש מארם, וכחלק בלתי נפרד מהסכם הרכישה, חתמו הנתבעים על הסכם חלוקת המגרש ובכך קיבלו עליהם את כל ההתחייבויות הכלולות בו, לרבות הגבלות האוסרות על הוספת מבנים ומתקנים על גג ביתם. בבחינת מקדים את המאוחר אומר כבר עתה, כי פרשנותם של שניים מסעיפי הסכם זה היא שעומדת במוקד המחלוקת בין הצדדים בנוגע לעילת התביעה החוזית.

4.   חרף ההסכמות שאליהן הגיעו בהסכם לחלוקת המגרש ובמסגרת הליך שהתקיים בבית משפט השלום (לפני כב' השופט ר' שמיע, בת.א. 12043/99), נתגלעו בין הצדדים חילוקי דעות קשים בנושאים שונים הקשורים לבניה, שבגינם ניהלו במשך שנים הליכים משפטיים שונים בערכאות השונות ובוועדות לתכנון ולבניה. לאחר הליכים אלו, שאינם עוד מעניננו, קיבלו הנתבעים היתר לבניית חדר הסקה בביתם, ובתחילת בשנת 2005, לאחר קבלת טופס איכלוס, התקינו על גג ביתם ארובה המחוברת למערכת ההסקה הביתית, הפועלת באמצעות סולר. על רקע התקנת הארובה על גג ביתם של הנתבעים הוגשה התובענה שלפני.

טענות התובעים

5.    עילת התביעה העיקרית של התובעים - שנסמכה, לחילופין, גם על עוולות מטרד והפרת חובה חקוקה - הייתה הפרת חוזה. בגדר עילה זו טענו התובעים, כי הנתבעים הפרו את התחייבותם החוזית, על פי ההסכם לחלוקת המגרש, שעליו חתמו, שלא להוסיף מבנים ומתקנים על גג ביתם.

התובעים מבססים את טענתם זו על שני אדנים: האחד, כפי שנוסח בסעיף 4 להסכם חלוקת המגרש:

"4. ארם מתחייב כי גובה רצפת קומת הקרקע, נקודת 0.0, תהיה בגובה 712 מ"ר מקסימום ללא אישור לחריגה, וגובה מקסימלי כולל מעקה גג 719 מ'. בכל מקרה, לא יתוכנן או יבנה מעל גג הבית שום מתקן או מבנה שבאפשרותו לגרום חסימה לבית הזוג וגנר".

האדן האחר הוא הוראת סעיף 6 לאותו הסכם, שבו נקבע כך:

"6. ארם מתחייב שלא להוסיף תוספות בניה או מתקנים על גג ביתו מלבד יציאה לגג, שתהיה ברוחב חדר המדרגות, אורך מטר ותגיע לגובה הסופי של 22 מ' בפינה הצפונית של השטח המסומן. לוחות דודי השמש יוסתרו והדוד יהיה מוסתר בחדר המדרגות".

לטענת התובעים, מאחר שאין מחלוקת על כך, שהנתבעים קיבלו על עצמם את כל ההתחייבויות שנטל ארם על עצמו במסגרת הסכם חלוקת המגרש, חלות עליהם ההגבלות האמורות.

6.   לגישת התובעים, כוונת הצדדים להסכם האמור היתה לאסור כל מתקן או תוספת בניה שלא צוינו בהסכם, ללא יוצא מן הכלל. ראיה לכך הם מביאים מלשון הוראת סעיף 6 להסכם, שהחריגה מן האיסור הגורף שתי תוספות בניה בלבד - פתח היציאה לגג ולוחות דודי השמש, שלגביהם נקבע כי יהיו מוסתרים מעין רואה. לטענתם, מעבר לשני פריטים אלו, נאסר לחלוטין על הנתבעים להוסיף או לבנות כל מתקן וכל תוספת בניה על גג הבית, ועל כן, אין כל ספק, כי ארובה הבולטת מעל פני הגג נכנסת לקבוצת המתקנים ותוספות הבניה האסורים על פי ההסכם. על יסוד האמור, מוסיפים התובעים וטוענים, כי הנתבעים הפרו את ההסכם ביניהם פעם נוספת - בהציבם על גג ביתם גם מתקן נייד לייבוש כביסה.

התובעים הביאו לפני גם את ההגדרה המילונאית למילה "מתקן", שיש בה כדי ללמד, כי מתקן הוא " מכשיר או מערכת של כלים או חלקים שהותקנו להפעלת משהו" (על פי מילון אבן-שושן). לטענתם, כיוון שארובה בגדר הגדרת "מתקן", אף זו ראיה ניצחת לכך שעל הנתבעים נאסר בתכלית האיסור להתקינה על גג ביתם. יש לציין, כי לטענתם, גם מתקן ייבוש הכביסה בא בגדר "מתקן אסור" ולכן - אסור להצבה או להתקנה על גג ביתם של הנתבעים.