קורן נ' קלאב הוטלס אינטרנשיונל (א. ק. ה.) בע"מ

פסק דין

מבוא וטענות הצדדים

התובע הינו בעל הזכויות לשימוש ביחידת נופש (בשיטת "טיים שרינג") במלון קלאב הוטל באילת, מכוח חוזה רכישה שנכרת לפני קרוב לשלושים שנים. ברבות הימים התחלפה הבעלות במלון, אך התובע נותר בעלים של הזכויות ביחידת הנופש.

התובע נהג להשכיר את זכותו כאמור לאחרים, לדבריו, על מנת להקטין את נזקיו כתוצאה מהזכות ביחידת הנופש, שכן עלות האחזקה שהוא נדרש לשלם גבוהה.

לטענת התובע, ביום 15.10.10 החליטה הנתבעת להציב, לפתע וללא הודעה מוקדמת, תנאי חדש, המחייב המצאת שובר מקורי של יפוי כח שמתיר מסירת החזקה ביחידת הנופש – במקום לתובע, לאחר מטעמו.

לשיטת התובע, במועד זה התייצב שוכר מטעמו במקום (מר בוריס כצנלסון), אך זה לא הורשה להיכנס ליחידת הנופש ולעשות בה שימוש, בטענה כי לא הוצג יפוי כח מקורי. לתובע נגרם איפוא נזק בסך 3,500 ₪, כתוצאה מהצורך לשלם למלון אחר ואבדן הכספים מהשוכר, ובנוסף הוא עותר לפיצוי נוסף בסך 1,000 ₪.

בפי הנתבעת שלל טענות הגנה, והמרכזיות שבהן:

בהסכם בין הצדדים נקבע כי ניהול המלון ייעשה בהתאם להוראות הנתבעת (חברת הניהול) ובהתאם לתקנון שיפורסם על ידה.

בסעיף ג'(1) לתקנון כאמור נקבע כי העברת הזכות לניצול יחידת הנופש תיעשה רק על ידי הצגת שובר מקורי עם חתימה מקורית.

התובע לא הציג שובר מקורי (על כך אין חולק) ולכן השוכר מטעמו נדחה.

ההקפדה על נהלים אלה נולדה כתוצאה ממעשי זיוף ומירמה ובשל כך שהנתבעת נתבעה על ידי בעלי זכויות ביחידות נופש, נוכח העובדה ש"שוכרים" לכאורה זייפו שוברים ואכלסו את יחידות הנופש ללא הרשאה מצד בעלי הזכויות.

בשובר ההעברה נשוא התביעה דנא ניתן לראות כי חתימת התובע אינה זהה לחתימה שלו על שוברים מקוריים קודמים, ואף מס' תעודת הזהות של אותו שוכר (בוריס) שונה מהמספר בשובר קודם, מכוחו התארח אותו שוכר בשנה קודמת.

התובע משיב לטענות אלה, בתמצית, כי הנתבעת עושה כל שלאל ידה על מנת להקשות על חיי בעלי הזכויות ביחידות הנופש, שכן ברצונה להתעשר על גבם, ולעשות שימוש ביחידה כאשר בעל זכויות לא עושה בה שימוש, בשל הערמת הקשיים.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את העדויות של הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות וכל המוצגים, אני סבור כי דין התביעה להתקבל.

לא ראיתי מקום לדון, בנסיבות העניין שבפני, בשאלה האם הוראת התקנון שקובעת הצגת שובר מקורי עם חתימה מקורית – תקפה.

הנתבעת טוענת כי התקנון הינו חוזה, אך איני בטוח כלל ועיקר כי אלה פני הדברים. התקנון לא אושרר על ידי התובע, אלא חוזה הרכישה מפנה לתקנון עלום. ראוי לציין כי אותו תקנון, אפילו תאמר כי הוא מחייב באופן עקרוני, הרי שעל פניו נראה כי הוא חוזה אחיד על כך הנובע מכך.

אך גם אם אניח כי התקנון תקף, בנסיבות המקרה הקונקרטי שבפניי, נראה כי הנתבעת נהגה בחוסר תום לב מובהק.

העיד התובע, כי נציגת הנתבעת התקשרה אליו כאשר שהה בחוץ לארץ, בעת שאותו שוכר, בוריס, הגיע למלון ורצה לעשות שימוש ביחידת הנופש שלו.

לדבריו, הוא אישר טלפונית כי אותו בוריס רשאי לעשות שימוש כאמור (ראה עמ' 2 ש' 26 – 27 ובש' 30).