א.
רקע עובדתי
1. תביעה למתן צו מניעה קבוע ולתשלום פיצויים בגין הפרת זכות יוצרים, וזאת בשל השמעת יצירות מוקלטות במשחקייה לילדים שבשליטת ובניהול הנתבעים, ללא קבלת הרשאה כדין מהתובעת, שהיא בעלת זכויות היוצרים ביצירות אלו. ביום 18.4.08 ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד נתבעים 1, 3-4 (בש"א 8474/08). פסק הדין כנגד נתבעים 3-4 בוטל בהסכמה ביום 31.8.09 (בש"א 23743/08), אך ביום 15.2.11 הגיעו נתבעים 3-4 להסדר פשרה עם התובעת, אשר קיבל תוקף של פסק דין. לפיכך, הדיון להלן יתמקד באחריותו של נתבע 2 בלבד. המחלוקת בתיק זה מצומצמת. אין חולק כי לתובעת זכויות יוצרים ביצירות שהושמעו. עיקר המחלוקת נוגעת לשאלה האם אכן הושמעה מוזיקה במשחקייה, ואם כן - האם נתבע 2 נושא באחריות לכך כמנהל הנתבעת 1.
2. הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ (להלן:
"התובעת") היא תאגיד לניהול משותף של זכויות יוצרים בישראל. בין יתר סמכויותיה ותפקידיה, מתן הרשאות להשמעה פומבית ושידור של מוסיקה מוקלטת בישראל, גביית תמלוגים בגין השמעה פומבית ושידור, והעברתם אל בעלי זכויות היוצרים במוסיקה המוקלטת. זכות היוצרים, הכוללת את זכות ההשמעה הפומבית והשידור של מוזיקה מוקלטת, הועברה לתובעת מחברות תקליטים ישראליות וזרות (רשימת החברות והסכמי העברת הזכויות צורפו לתצהיר מנהלת השיווק של התובעת, הגב' רונית זאבי שרביט (להלן: "
רונית") כנספחים 1-3).
3. החלל המופלא עד הלום בע"מ (להלן:
"הנתבעת") הינה חברה בבעלות משותפת של נתבעים 2-4 (ראה דו"ח מרשם החברות, נספח 6 לתצהירי התובעת), אשר הפעילה, עד ליום
20.6.07, את משחקיית הילדים "החלל המופלא" בקניון "פאוור סנטר" באשדוד (להלן:
"המשחקייה"). ביום 20.6.07 רכשה חברת פעלטון עד הלום בע"מ (להלן: "
פעלתון"), חברה בבעלותו ובניהולו של נתבע 2 (להלן: "
תמיר"), את הפעילות והציוד במשחקייה (סעיפים 4 ו- 11 לתצהיר תמיר).
4. במהלך שנת 2006 פנתה התובעת לנתבעים מספר פעמים, בכתב, בדרישה להסדיר תשלום תמלוגים עבור השמעת מוזיקה מוקלטת שלתובעת זכויות בה (להלן: "
יצירות מוגנות"; מכתביה של התובעת צורפו כנספח 8 לתצהירה). התראות אלו לא נשאו פרי. ביום
13.7.07 הגיע עובד התובעת, אלכס גובוזוב (להלן:
"אלכס") למשחקייה, על מנת לבדוק האם מושמעות בה יצירות מוגנות (כרטיס המשחקייה שרכש אלכס עבור ביתו במועד ביצוע ההקלטה צורף כנספח 10 לתצהירי התובעת). אלכס שהה במשחקייה כשעה, וביצע, על גבי טייפ דיגיטלי, הקלטה מדגמית של מספר יצירות מוגנות.
5. הטייפ נמסר על ידי התובעת לפענוח, ומשהתברר כי במשחקייה אכן מושמעים קטעי מוסיקה של יצירות מוגנות, פנתה התובעת לנתבעים במכתב בו שבה והתריעה על הפרת זכויותיה, והבהירה כי בכוונתה לנקוט הליכים משפטיים אם הנושא לא יוסדר לאלתר (ראה מכתב מיום 23.7.07 המהווה חלק מנספח 8 הנ"ל). בתגובתו מיום 1.8.07 (נספח 8 הנ"ל) טען תמיר כי במשחקייה לא מושמעת וגם לא תושמע מוזיקה כלל, ואף ציין כי הדבר הובהר לנציגי התובעת (גב' קרן אזולאי) במספר שיחות טלפון. לפיכך הגישה התובעת את כתב התביעה בתיק זה.
6. בכתב התביעה נטען כי התובעת היא בעלת הזכויות להשמעה פומבית של יצירות מוזיקליות של חברות ישראליות וזרות, וכי הנתבעים משמיעים ו/או מתירים השמעה פומבית של מוזיקה מוקלטת, שלתובעת זכויות בה, ללא הרשאה כדין מן התובעת. בכך מפרים הנתבעים את זכויות היוצרים של התובעת. עוד נטען כי התובעת פנתה אל הנתבעים פעמים רבות כדי להסדיר את השמעת היצירות המוגנות בתמורה לתשלום תמלוגים, אך לא נענתה. לפיכך, זכאית התובעת לצו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעים השמעת יצירות מוגנות וכן לפיצוי סטטוטורי בסך של 20,000 ש"ח בגין כל הפרה, ובסה"כ 100,000 ש"ח בגין 5 הפרות (קרי: 5 יצירות מוגנות שהושמעו). מטעמי אגרה העמידה התובעת את הפיצוי הכספי על סך של 50,000 ש"ח.
7. בכתב ההגנה טען תמיר כי לא היתה לו כל כוונה להפר את זכויותיה של התובעת, וכי הורה שלא להשמיע מוזיקה כלל במשחקייה. לו היתה התובעת פונה אליו מבעוד מועד, היה נוקט כל דרך אפשרית כדי למנוע הפרת משמעת זו מצד עובדיו. תמיר הדגיש כי אף שהוא המנהל הרשום של הנתבעת - הוא אינו נמצא במשחקייה. עוד הוסיף תמיר כי ייתכן שהורה אשר חגג לילדו יום הולדת במשחקייה, או גורם אחר שאין לו שליטה עליו, הוא האחראי למוזיקה שהושמעה במקום ביום בו בוצעה ההקלטה.
ב.
טענות הצדדים
8. בסיכומיה טוענת התובעת כי תמיר הינו בעל המניות והמנהל הן של הנתבעת והן של "פעלטון", ולכן אין חשיבות לשאלה מי משתי החברות היתה בעלת המשחקייה במועד ביצוע ההקלטה. המוסיקה מושמעת במסגרת פעילותה השוטפת של המשחקייה להנעמת זמנם של המבלים ולתועלת הנתבעים, ממערכת שמע המותקנת במקום. ההשמעה הפומבית נעשית מבלי שהנתבעים קיבלו הרשאה כדין מן התובעת שהיא בעלת זכויות היוצרים בהקלטות. בכך הפרו הנתבעים את זכויות היוצרים של התובעת. התובעת פנתה אל הנתבעים מספר רב של פעמים בכתב ובע"פ על מנת שידאגו לקבל הרשאה כדין להשמעה פומבית של מוסיקה מוקלטת במשחקייה כנגד תשלום תמלוגים, אך הנתבעים לא שעו לפניותיה. עוד טוענת התובעת כי כל יצירה שהופרה היא יצירה עצמאית ונפרדת, המזכה אותה בפיצוי סטטוטורי בסך שלא יפחת מ- 10,000 ש"ח לכל הפרה. התובעת העמידה את סכום הפיצוי, מטעמי אגרה, על סך כולל של 50,000 ש"ח (במשחקייה הושמעו 5 יצירות מוגנות). כמו כן, זכאית התובעת לצו מניעה קבוע כנגד הנתבע.
9. תמיר טוען בסיכומיו כי הנתבעת 1 לא היתה מפעילת המשחקייה בעת ביצוע ההקלטה. משהתברר כי הבעלות במשחקייה השתנתה, היה על התובעת לבקש לתקן את כתב התביעה, שכן זהות החברה משליכה גם על אחריותו שלו. זאת ועוד, אין מקום להטיל אחריות אישית על תמיר, שכן לא מתקיימים בו יסודות העוולה. אף שתמיר הוא המנהל הרשום של החברה המפעילה את המשחקייה (כאמור, בעבר היתה זו הנתבעת, והחל מיום 20.6.07 מדובר בחברת פעלטון), הוא אינו משמש כמנהל בפועל של המשחקייה, ואינו נמצא בה באופן שוטף. מנהל המשחקייה בפועל היה נתבע 3.
תמיר שב ומדגיש כי מפאת הרעש הרב במשחקייה (הנובע מן המתקנים המצויים בה ומקולות המבקרים), הוא הנחה את עובדיו שלא להשמיע מוזיקה במשחקייה. זאת ועוד, כאשר קיבל את מכתביה של התובעת, יצר עימה קשר טלפוני והבהיר כי במשחקייה לא מושמעת מוזיקה ואין כוונה להשמיע מוזיקה.
לטענתו, התובעת לא הוכיחה השמעה של יצירות מוגנות במשחקייה. מן ההקלטה שביצע אלכס לא ניתן ללמוד דבר בשל איכותה הגרועה. כמו כן, להקלטה לא צורף תיעוד של הביקור במקום של אלכס. מן ההקלטה לא ניתן ללמוד האם מקור ההשמעה הוא במשחקייה עצמה, או ממקום אחר במרכז המסחרי. לא ניתן גם לדעת אם מדובר בשירים שהוכנו על דיסק, או בשירים שהושמעו ברדיו, או אפילו מן הטלפון הנייד של אחד המבקרים.
תמיר מוסיף וטוען כי אין כל תועלת כלכלית, ישירה או עקיפה, מהשמעת מוזיקה במשחקייה, וכי התובעת לא הצביעה על רווח כלשהו שצמח לחברות שבניהולו או לו עצמו מן ההפרה הנטענת של זכויותיה. בהקשר זה, סבור תמיר, אין דין משחקייה כדין אולם אירועים, בית קפה, מסעדה וכד', שהמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהבילוי בהם.
מכל מקום, הפיצוי הנתבע הוא מופרז, בעיקר כאשר משווים אותו לסכומים שהתובעת דורשת עבור רישיון להשמעת היצירות. אין גם מקום לראות בכל אחד מן השירים יצירה נפרדת, שכן מדובר בהשמעה פומבית אחת.
ג.
דיון והכרעה
1.
המסגרת הנורמטיבית
9. סעיף 19(1) לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "
החוק"), החל על מעשי ההפרה נשוא התביעה שבוצעו לפני כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, מעניק זכות יוצרים ביצירות מוקלטות. אלו נחשבות כ"
יצירות מוסיקליות", המוגנות לפי סעיף 1(1) לחוק, אשר נבדלות מזכויות היוצרים של יוצרי היצירה המוסיקלית, קרי: המלחין או מחבר השירים הכלולים בהקלטה. זכות היוצרים ביצירות המוקלטות מוענקת לבעלים של הקלישאה המקורית ("המאסטר"), ממנו שוכפלו התקליטים. בעל הקלישאה, שהוא היצרן או המפיק של היצירה המוקלטת, נחשב כ"מחבר היצירה", כאמור בסעיף 19(1) לחוק (ראה ספרה של ד"ר ש. פרזנטי,
דיני זכויות יוצרים, מהדורה שלישית, 2008, כרך ב' עמ' 977-983).
במקרה דנא, חברות התקליטים המפורטות במוצגים 1 ו-2 לתצהיר רונית הן בעלות זכויות היוצרים ביצירות המוקלטות, כפי שנרשם על גבי התקליטורים (מוצג 9 לתצהירה). סעיף 9 לפקודת זכות יוצרים, 1924 (להלן: "
הפקודה"), שאף הוא חל על מעשי ההפרה נשוא התביעה, קובע כי: "
מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה". חזקה זו לא נסתרה בענייננו. על פי סעיף 5 לחוק רשאי בעל זכויות היוצרים ביצירה להעבירה לאחר, וכך עשו חברות התקליטים על פי כתבי ההעברה שנתנו לתובעת, שצורפו בנספח 3 לתצהיר רונית.