השופט י' דנציגר:
לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט א' יעקב) ברת"ק 21939-06-09 מיום 19.10.2009, אשר דחה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות ברחובות (השופט ג' ברק) בת"ק 1274/09 מיום 16.6.2009, במסגרתו נדחתה תביעתו הכספית של המבקש כנגד המשיבה בגין הפליה על פי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: חוק איסור הפליה או החוק).
בקשת רשות הערעור דנן מעלה שתי שאלות הדורשות הכרעה: הראשונה, נוגעת לפרשנותה של הוראת תקנה 11 לתקנות השיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976 (להלן: תקנות השיפוט), המורה כי בהיעדר התייצבות מטעם הנתבע "יתן בית המשפט פסק דין על יסוד כתב התביעה"; השנייה, עוסקת בלגיטימיות ההבחנה בין נשים לגברים באשר לגיל המינימום לכניסה למקומות בילוי. אך בטרם ניכנס לעובי הקורה בסוגיות אלה, נסקור את הרקע העובדתי אשר הביא את התביעה שהגיש המבקש עד לפתחנו ואת טענותיהם של הצדדים.
רקע עובדתי והליכים קודמים
1. המשיבה מפעילה מועדון בשם "טרומן קפוטה" בעיר רחובות. כחלק ממדיניות המועדון קבעה המשיבה את גיל הכניסה המינימאלי של המבקרים כדלקמן: לגברים -לילידי 1982 ולנשים - לילידות 1984. המבקש הינו יליד 1984. ביום 25.4.2008 הגיע המבקש למועדון אותו מפעילה המשיבה וכניסתו נמנעה בשל גילו. גם בפעמים נוספות שהגיע המבקש למקום נמנעה כניסתו בשל אותו נימוק. לפיכך, הגיש המבקש תביעה כספית על סך 30,000 ש"ח לבית המשפט לתביעות קטנות בטענה כי ננקטה כלפיו הפליה פסולה בניגוד לחוק איסור הפליה.
2. המשיבה הגישה כתב הגנה, המבקש הגיש כתב תשובה ונקבע מועד לדיון. אולם, ביום הדיון לא התייצבה המשיבה ובית המשפט לתביעות קטנות החליט לעיין בכתבי הטענות בטרם ייתן את פסק דינו.
3. בפסק דינו קבע בית המשפט לתביעות קטנות כי על אף אי-התייצבות נציג מטעם המשיבה דינה של התביעה להידחות, וזאת מן הטעם שלפי חוק איסור הפליה אין מניעה להפלות מחמת גיל בכניסה למקומות ציבוריים כהגדרתם בחוק.
על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
4. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. בשלב הראשון דן בית המשפט המחוזי בטענת המבקש לפיה בהתאם לתקנה 11 לתקנות השיפוט היה על בית המשפט לתביעות קטנות לקבל הצהרה מהמבקש על אמיתות הנטען בכתב התביעה ולתת פסק דין המקבל את התביעה. בית המשפט המחוזי קבע כי בתקנה 11 לתקנות השיפוט אכן נקבע כי כאשר נתבע אינו מתייצב יצהיר התובע בפני בית המשפט לתביעות קטנות על אמיתות האמור בכתב תביעתו ובית המשפט ייתן פסק דין על יסוד כתב התביעה, ואולם, אין בכך כדי לשלול את שיקול דעתו של בית המשפט לדחות את התביעה במקרים המתאימים. בית המשפט המחוזי קבע כי בהתקיים התנאים שבתקנה 11 לתקנות השיפוט בית המשפט לתביעות קטנות חייב לפסוק על פי עובדות כתב התביעה, אך עם זאת אינו מוגבל למסקנות המשפטיות שהסיק התובע מעובדות אלה.
5. בהמשך דן בית המשפט המחוזי בטענת המבקש לפיה שגה בית המשפט לתביעות קטנות כאשר הכריע בשאלת קיומה של הפליה על פי טענת הפליה מחמת גיל שהמבקש כלל לא טען לקיומה ולא ביסס עליה את תביעתו. המבקש טען כי הבסיס להפליה במקרה דנן הינו מגדרי וכי כך טען גם לפני בית המשפט לתביעות קטנות. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי הצדק עם המבקש ואכן שגה בית המשפט לתביעות קטנות כאשר לא דן בשאלת ההפליה על בסיס מגדרי. עם זאת קבע כי יש לדחות את הבקשה שכן התוצאה אליה הגיע בית המשפט לתביעות קטנות צודקת ונכונה. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי כי הבחנה על בסיס מגדרי מותרת בחקיקה הישראלית בעניינים שונים, והביא כדוגמא את גיל היציאה לפנסיה השונה בין גברים לנשים וכי גם בהקשר הנוכחי יש הצדקה להבחנה בין נשים לגברים, ונימק זאת בשני טעמים, כדלקמן:
"במקומות בילוי קיים הבדל בין גברים לנשים. באותם מקומות שותים משקאות משכרים וקיים פוטנציאל להתנהגות פרועה עקב כך. ניסיון החיים מלמד שככל שגיל המבלים נמוך יותר קיימת סבירות גבוהה יותר שנערים או בחורים צעירים השותים לשכרה ינהגו שלא כראוי. אותה התנהגות לא ראויה אופיינית יותר, ושוב - על פי ניסיון החיים, לגברים ופחות לנשים.
פן נוסף הוא עניין הבגרות הנפשית השונה בין גברים לנשים. אמנם לא הובאו חוות דעת מומחים, אך ידוע מניסיון החיים כי בגרותן הנפשית של נשים צעירות מקדימה להגיע מאשר אצל גברים. ראה לעניין זה גיל המצוות אצל נשים ואצל גברים וזמינותן לקיום יחסי מין על פי ההלכה." [עמ' 4 לפסק הדין].
נוכח האמור קבע בית המשפט המחוזי כי ההבחנה שנעשתה על ידי המשיבה בכניסה למועדון הינה הבחנה מותרת ודחה את בקשת רשות הערעור. המבקש התקשה להשלים עם פסיקה זו ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו, אשר בעקבות הדיון שנערך ביום 27.6.2011 החלטנו להיעתר לה ולקיים את הדיון בערעור בדרך של סיכומים בכתב.
טיעוני הצדדים
6. במישור הפרוצדוראלי - פרשנות תקנה 11 לתקנות השיפוט. המחלוקת בין הצדדים נסבה בהקשר זה על פרשנות ההוראה לפיה במקרה של אי-התייצבות הנתבע "יתן בית המשפט פסק דין על יסוד כתב התביעה". המבקש - באמצעות בא כוחו, עו"ד אייל אבידן - טוען כי הוראה זו מורה לבית המשפט לתביעות קטנות כי עליו לקבל את התביעה במלואה ובאופן "אוטומטי". המבקש טוען כי פרשנות ברוח זו מביאה להשוואת מעמד הנתבע למעמד התובע, אשר לפי אותה תקנה תביעתו תדחה אם לא יתייצב לדיון בעניינו, מגשימה את תכליותיו של מוסד התביעות הקטנות לתת מענה משפטי מהיר ויעיל לאזרח, ומגלמת את המדיניות הראויה ביחס לבעלי דין המגלים זלזול בבית המשפט.
מנגד, טוענת המשיבה - באמצעות באי כוחה, עו"ד בוריס שמקר ועו"ד אשר אפריאט - כי כל שמורה הוראת תקנה 11 לתקנות השיפוט הוא שבמקרה של אי-התייצבות הנתבע וכאשר התקיים התנאי הנוסף הקבוע בתקנה 11, קרי הצהרת התובע על אמיתות האמור בכתב התביעה, אזי רשאי בית המשפט לתביעות קטנות לפסוק בהסתמך על עובדות כתב התביעה, אך הוא אינו מוגבל בשום צורה או אופן לטיעוניו המשפטיים של התובע. משכך, טוענת המשיבה, ייתכן מצב בו אף שנתבע לא התייצב לדיון תדחה התביעה מכיוון שעובדות כתב התביעה אינן מגלות כל עילה משפטית המזכה את התובע בסעד. לגוף העניין, טוענת המשיבה, כי מלכתחילה לא הייתה מחלוקת עובדתית של ממש והשאלה המרכזית הייתה משפטית באופיה וכי אי-התייצבותה לדיון נבעה מתקלה גרידא ולא מזלזול בבית המשפט.
7. במישור המהותי - טענת ההפליה בכניסה למקום ציבורי. לטענת המבקש, שגו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי שפסקו בניגוד לחוק איסור הפליה האוסר הפליה על בסיס מגדרי בכניסה למקומות ציבוריים. בהתייחס לטענת המשיבה ולקביעת בית המשפט המחוזי לפיה ההבחנה בין גברים לנשים בכניסה למועדונים רלבנטית נוכח העובדה כי גברים מועדים לפורענות יותר מאשר נשים, טוען המבקש כי מדובר בטענה מכלילה שאינה מבוססת על קביעה מדעית ולוקה בדעה קדומה. המבקש מלין גם על הקביעה לפיה נשים מתבגרות מהר יותר מגברים וטוען כי אין כל רלבנטיות להבדלים הפיזיולוגיים בין נשים לגברים עליהם הצביעה המשיבה באשר להבחנה בה היא נוקטת בכניסה למועדון שבניהולה. לטענת המבקש, המשיבה עושה שימוש ציני באותם הבדלים בין המינים כדי להכשיר את מדיניות ההפליה הפסולה בה היא נוקטת.
מנגד, טוענת המשיבה כי עובדת היותה עוסק פרטי הנהנה מחופש עיסוק, מזכות הקניין ומחופש ההתקשרות מקנה לה את הזכות להציב רף מינימאלי של גיל לבאים בשערי המועדון שבהפעלתה, שנועד להקנות לו "נופך בוגר ומיושב". המשיבה מביאה דוגמאות לכך שקביעת גיל מינימום נפוצה בחיינו, ובין היתר מפנה לגיל המינימום להוצאת רישיון נהיגה, הגיל לאחריות פלילית, גיל המינימום לנישואין, גיל הכשרות המשפטית ועוד. עוד טוענת המשיבה כי לא ניתן להתייחס אל גברים בכלל ואל גברים שגילם נמוך מגיל 26 כאל "קבוצה" לגביה חל חוק איסור הפליה ושעליה הוא נועד להגן. טענת המשיבה בהקשר זה נוגעת לפרשנותו של החוק אשר לדידה לא נועד להגן על קבוצות חזקות שאינן סובלות מהפליה היסטורית ושלהפלייתן לא נלווים אלמנטים של השפלה ופגיעה באוטונומיה.