נדחתה תביעת לשון הרע בגין פרסום כתבה במקומון על עברו האלים של התובע

1.         התובע, אב חד הורי לארבעה ילדים, שניים מגרושתו, גב' ר.ס. ז"ל, ושניים מבת זוגו בחלק מהזמנים נשוא תובענה זו, היא הנתבעת 2. התביעה נגדה הינה, בעיקרה, תביעת פרסום לשון הרע כנגד התובע, בגין הגשת תלונה נגדו במשטרה. הנתבעת 3 הינה עיתונאית שפרסמה כתבה העוסקת בתובע וביחסיו עם הנשים שבחייו, במקומון החיפאי של עיתון מעריב. התובע הינו חיפאי. גם התביעה נגדם הינה בגין פרסום לשון הרע. התביעה הוגשה במקור אף כנגד משטרת ישראל, בגין ניהול הליכים משפטיים כנגד התובע,  ורק בשלב האחרון במשפט, לאחר דיונים מרובים וישיבות ארוכות,  ולאחר הגשת סיכומי התובע, הסכים התובע, ובין היתר- גם לאור הערות ביהמ"ש, לדחיית תביעתו כנגד הנתבעת 1 , בכפוף לשחרורו מתשלום הוצאותיה, וכך נעשה. לאחר הגשת סיכומי כל הצדדים ולמעשה כבר לאחר שבהמ"ש  היה לקראת סיום כתיבת פסק הדין, הודיע ב"כ התובע לבית המשפט על כך שהתובע הגיע להסכמה ולהסדר פשרה אף עם נתבעת 2, למחיקת תביעתו נגדה כשכל צד נושא בהוצאותיו, וטוב שכך נעשה.

             על כן, הנני קובע כי גם התביעה נגד נתבעת 2 - נמחקת, בכפוף להתחיבותו של התובע, שהינה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה, שלא להגיש נגד נתבעת 2 תביעה נוספת כל שהיא בעילות התביעה שנכללו בתובענה זו שבפני. כל צד ישא בהוצאותיו.

            ולהלן התייחסותי, בנפרד, לתביעה כנגד נתבעות 3 ו- 4.

2.        התביעה כנגד נתבעות 3 ו - 4 עניינה בכתבה שפורסמה בתאריך 19.10.08 במקומון החיפאי של נתבעת 4 (להלן: " מעריב"). נתבעת 3 (להלן: "גלי"), הינה הכתבת שראיינה את התובע, אספה את המידע ששימש אותה לצרכי הכתבה, קיבלה את תגובת התובע ערב הפרסום, והיא שכתבה את הכתבה הנדונה שפורסמה במקומון באמצעות מעריב.

            הנתבעות אינן כופרות בעובדות אלו. לטענת ב"כ התובע, כתבה זו (ת/40), אינה אלא לשון הרע. פרסום לשון הרע, כך לטענתו, הינה באמירה, בעמ' 5 לכתבה, שהתובע "מחזיק בעבר בעייתי למדי בכל הקשור לאלימות בעיקר נגד נשים", כשאין לו כל עבר פלילי מכל סוג, ובמיוחד לא באלימות, בכך שנרשם שם, לכאורה מפי התובע ש- "הכל נמחק ובוטלו ההרשעות", כאשר מדובר אך בתלונות שלא הגיעו אף לכדי אישומים ובוודאי לא להרשעות בדין. ולבסוף, בציטוט חלקי בלבד של דו"ח הפעולה המשטרתי, ת/1, "דו"ח תקיפה", תוך השמטת רישום דברי הנתבעת, המתלוננת שם, שלא היתה כל אלימות נגדה.

            לטענת ב"כ התובע, אין כל אמת בעובדות אלו, ומכל מקום, לשון הרע "משתמעת" מהכתבה בכללותה, מכותרות הכתבה, הצילומים שצורפו לה, והעדר כל אמינות בציון העובדות, כאמור לעיל, עקב בדיקה רשלנית של העובדות שבבסיס הכתבה. לבסוף טען ב"כ התובע כי הנתבעות שללו מהתובע את זכות התגובה, כאשר העניקו לו כ- 10 דקות בלבד לתגובה, ובקשתו ליתן לו הזדמנות נוספת להציג בפני גלי חומר רלוונטי שיתמוך בעמדתו - סורבה.

3.         הגנת נתבעות 3 ו- 4 הינה כי קיימת להן "חסינות מוחלטת", כאמור בסעיף 13(7) ל חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן- " החוק"), וזאת כפרסום חוזר על שנאמר בהליך משפטי קודם, הגנת "אמת דיברתי", כאמור בסעיף 14 ל חוק, הפרסום בחזרה על דברים שכבר פורסמו בעבר, והגנת תום הלב, בהבעת דעה, בהתאם לאמור בסעיף 15(4) ו- (6) ל חוק, ועוד. נראה לי כי גם בהנחה שיש משום פרסום לשון הרע בחלק זעיר, פה ושם בכתבה, הרי  כאן המקום להזקק להגנה כאמור בסעיף 15 ל חוק, שם נאמר כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(1)        ....

(2)        ...

(3)        ...

(4)        הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

(5)        ..."

            התובע הציג ומציג עצמו כדמות ציבורית המנהלת מאבק פומבי בתופעת האלימות במשפחה, וככזה נשא הרצאות והיה מעורב בסדנאות ציבוריות בתחום זה, ואף היה, ערב הפרסום, מועמד במקום רביעי ברשימה שהתמודדה בבחירות למועצת העיר חיפה. הוא אף היה חבר ומנהל בעמותות ציבוריות בתחומי האזרחות תחת כובעו זה, כלוחם בתופעת האלימות במשפחה. בנסיבות אלו אין לי ספק כי התובע עונה על דרישת סעיף 15(4) הנ"ל, כאדם הנושא ב"תפקיד ציבורי", ולעיסוקיו קשר ל"ענין הציבורי". מכאן שלנתבעות הזכות להביע דעתן, כעיתונאית וכעתון, על " אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו", בקשר להתנהגותו ב- " ענין הציבורי". למקרא הכתבה, ברור שמדובר, בעיקרון, בהבעת דעה על אופיו ועל התנהגותו כמי שנושא את דגל המאבק באלימות נגד נשים, כשהוא עצמו, כך מתברר - אינו נקי מכך. אדם הנושא עיניו לתפקיד ציבורי ממש, כשהוא מנהל מסע ציבורי בנושא חברתי, אינו יכול להיות חסין מפני ביקורת. ההלכה היא שיש לאבחן בין הבעת דעה ובין פרסום כתבה עובדתית. בפסיקה  נקבע לא אחת שאבחנה זו, בין הבעת דעה לבין ידיעה עיתונאית עובדתית, תערך ותיבחן במבחן הסבירות, על פי שיקול הדעת השיפוטי, ובמבחן זה, כך לטעמי, עומדת הכתבה, הן כמקשה אחת והן על כל חלקיה. כידוע, גם אם הדעה המתפרסמת תתברר כשגויה, אין בכך כדי לשלול את ההגנה הקיימת למפרסם, כל עוד העובדות שבבסיס הכתבה אינן חורגות מהאמת העובדתית, וכל עוד יודע הכותב לאבחן בין עובדה לדעה בכתבתו (ראה שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 309 ואילך, וכן ד"נ 9/77 חברת החשמל בע"מ ואח' נ' הוצאות עיתון הארץ ואח', פ"ד לב(3) 337). לטעמי, הכתבה לא חרגה מהבעת הדעה, בהסתמך על העובדות לאשורן.

            אף עומדת לנתבעות 3 ו- 4 הגנת האמור בסעיף 14 סיפא ל חוק, לענין הגנת "אמת בפרסום", שם נקבע כי:

" הגנה זו לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

            כלומר, שאם עיקר הפירוט העובדתי הינו אמת, הרי פרט שולי שאינו מדויק ואינו האמת המלאה, ושאין בו כדי לעוות את התמונה המלאה העולה מהפרסום, לא תפגע ההגנה המעוגנת בחוק למפרסם.

            כשנאמר בכתבה שלתובע "עבר בעייתי" בהקשר לאלימות נגד נשים, הרי אין בכך, מבחינתו של הקורא כאדם מן הישוב, כדי להצביע על "הרשעות" בדין ממש. כל הקורא את הכתבה לומד מהמפורט בה כי הנאשם זוכה מאותם אישומים באלימות, ומדובר אך בתלונות רבות שהוגשנו נגדו על ידי גרושתו ר.ס. ז"ל, ועל ידי הנתבעת, הן למשטרה והן למוסדות המתאימים, כנעמ"ת.

            בכתבה מודגשת תגובת התובע המסביר כי תלונותיה של ר. הינן אך נסיון לפגוע בו במהלך הגירושין ביניהם, ושמתלונות הנתבעת בגינן הוגש כתב אישום - הוא זוכה. מנגד, העיתונאית רשאית להביע דעתה שהתנהגותו, שהזינה תלונות מרובות בגין אלימות נגד בנות זוגו, אינן עולות בקנה אחד עם מעמדו של התובע, הרואה עצמו כמי שנאבק נגד עצם תופעת  האלימות נגד נשים.