לייזר ואח' נ' עיתון מעריב ואח'

פסק דין

מבוא

בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 200,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע.

התובע 1 (להלן: "התובע") הוא דודו של הנער נתנאל ואן קובורדן ז"ל (להלן: "המנוח"), שטבע למוות בבריכת השחיה במרכז הספורט בפרדסיה ביום 29.7.2005, בזמן שהיה תחת השגחתו של התובע, כאשר התארח לסוף שבוע אצלו. התובעת 2 (להלן: "התובעת") היא רעייתו של התובע.

הנתבעים הם מי שאחראים לפרסום ידיעה בעיתון מעריב (להלן: "העיתון") ביום 31.7.2005 תחת הכותרת "אסון בבריכה. בן ה-15 טבע בקאנטרי קלאב". ידיעה זו היא הבסיס לתביעה שבפניי.

וכך, בין השאר, נכתב בגוף הידיעה:

"כבר בבוקר יום שישי התלונן בן ה- 15 שהתארח אצל בני משפחתו בפרדסייה שאינו מרגיש טוב אבל רק אחרי שהוא נעלם בקאנטרי קלאב לכמה שעות בזמן שקרוביו בילו מסביב לבריכה, הם התחילו לחשוד. כשחיפשו הם מצאו אותו צף במים מחוסר הכרה.

כדי לצנן את עצמם מהחום הכבד יצאו בני המשפחה לקאנטרי בפרדסייה ביום שישי אחר הצהריים. בזמן שהאחרים היו עסוקים בפעילויות אחרות, החליט הנער להיכנס למים. לאחר פרק זמן ארוך שלא חזר מהבריכה יצא אחד הקרובים לחפש אחריו ונדהם לגלות את גופתו צפה במי הבריכה ...".

התובעים טוענים בכתב התביעה כי מדובר בפרסום שקרי, שיש בו רמיזה ברורה כי הם התרשלו הן בהשגחה על המנוח והן בהתעלמם ממצבו הבריאותי, וכי מוטלת עליהם האחריות לטביעתו. למרות ששמם של התובעים לא נזכר בגוף הידיעה, תושבי פרדסיה ידעו היטב במי מדובר. הפרסום גרם להם עגמת נפש רבה ופגע קשות בשמם הטוב. התובעים דרשו מהנתבעים לפרסם הודעת תיקון, הבהרה והתנצלות, ומשסורבה דרישתם, הוגשה התביעה שבפניי.

הנתבעים טוענים כי דין התביעה להדחות מחמת מספר טעמים. ראשית, הפרסום כלל איננו מהווה לשון הרע שכן הוא איננו מטיל על התובעים אשמה כלשהי, מה גם ששמם של התובעים איננו נזכר בו. לחלופין, עומדת לנתבעים הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק") וכן הגנת תום הלב לפי ס' 15 לחוק. עוד טוענים הנתבעים כי עומדת להם הגנה מוחלטת שכן מדובר בפרסום מותר לפי ס' 13(9) לחוק וכן הגנת "מעשה של מה בכך" לפי ס' 4 לפקודת הנזיקין. לבסוף טוענים הנתבעים כי לתובעים לא נגרם כל נזק עקב הפרסום וכי לא מדובר בתביעה לפיצויים סטטוטוריים שאינה מחייבת הוכחת נזק, מה גם שלפרסום נשוא התביעה קדמו פרסומים באמצעי תקשורת אחרים, שגם הם יכלו לגרום לנזק נשוא התביעה.

נדון תחילה בשאלה האם הפרסום מהווה לשון הרע ביחס לתובעים.

האם הפרסום מהווה לשון הרע ביחס לתובעים?

על פי ס' 1 לחוק, לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול, בין השאר, להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצידם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו וכן לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. המבחן לענין זה הוא מבחן אובייקטיבי, קרי, כיצד מפרש האדם הסביר את הדברים שנאמרו ביחס לנפגע:

"ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים."

(ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני (1989), פ"ד מג(2) 333, בעמ' 337).

עוד נפסק כי:

"הגדרת "לשון הרע" הקבועה בחוק הינה הגדרה רחבה, הנבחנת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר ..."

(ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (2008), בעמ' 13 - פורסם באתר משפטי).

במקרה דנן, אין ספק שהאדם הסביר הקורא את הידיעה מתרשם כי בני משפחתו של המנוח נהגו בחוסר אחריות משווע בכל הנוגע למנוח, וכי במידה לא מבוטלת מוטלת עליהם האחריות לארוע הטרגי: ראשית לכל, קרובי המשפחה שמעו כביכול מפיו של המנוח, עוד בבוקר הארוע, כי איננו חש בטוב ולמרות זאת הם לקחו אותו לקאנטרי קלאב, דבר שהאדם הסביר לא היה עושה; שנית, המנוח נעלם מעיניהם של בני משפחתו למשך מספר שעות, בטרם הבחינו בכך, שכן הם היו עסוקים בבילוי מסביב לבריכה, ורק לאחר פרק זמן ארוך שלא חזר מהבריכה, הם יצאו לחפשו ומצאו את גופתו צפה במים. התמונה המצטיירת היא של הזנחה חמורה שהזניחו קרובי המשפחה את המנוח.

אכן, לא מדובר בלשון הרע "ישירה", קרי, אין למצוא בפרסום האשמה מפורשת של בני המשפחה באחריות לארוע הטביעה, אך זהו מקרה מובהק של האשמה משתמעת. גם לשון הרע נרמזת או משתמעת (מה שמכונה "אינואנדו"), כמוה כלשון הרע לכל דבר וענין. הדבר עולה מס' 3 לחוק, הקובע כי: