1. בכתב אישום קצר ותמציתי הואשמו הנאשמות בביצוע עבירה של השתתפות בהתקהלות אסורה, על פי סעיף 151 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), על כך שבתאריך 30.6.07, סמוך לשעה 23:30, ברחוב אבן גבירול פינת צייטלין בתל-אביב, עמדו על הכביש והפריעו לתנועת הרכבים, זאת לאחר שהתבקשו לעלות למדרכה.
נאשמת 4 הואשמה גם בעבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, על פי סעיף 273 לחוק העונשין, על כך שבמהלך האירוע בעטה באשכיו של אחד השוטרים.
2. עם פתיחת המשפט הודיעה המאשימה כי היועץ המשפטי לממשלה החליט לעכב את ההליכים נגד נאשמת 1 וביקשה למחוק את כתב האישום נגד נאשמת 3.
נאשמות 2, 4 ו-5, אישרו את נוכחותן במקום ובזמן, אך טענו שהשתתפו בהפגנה חוקית, שנערכה ברישיון, וכפרו באישומים המיוחסים להן.
עם סיום פרשת התביעה ולאחר שנאשמת 2 העידה להגנתה, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון בעניינה של נאשמת 4. כתב האישום בעניינה תוקן, על ידי המרת סעיף האישום של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו לעבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, על פי סעיף 275 לחוק העונשין, והיא נדונה, על יסוד הודאתה, בכתב האישום המתוקן, בגין ביצוען של עבירה זו ועבירה של השתתפות בהתקהלות אסורה, בהתאם להמלצת שירות המבחן ובהסכמת המאשימה, לביצוע עבודות, במסגרת צו של"צ, בהיקף של 120 שעות, ללא הרשעה.
נאשמת 5, לא התייצבה להמשך בירור דינה ועם סיום פרשת התביעה, הוריתי על התליית ההליכים נגדה, לבקשת המאשימה.
משכך, הכרעת דין זו מתייחסת לחלקה של נאשמת 2 בלבד, בביצוע העבירה של התקהלות אסורה, כמיוחס לה בכתב האישום.
3. על עובדות המקרה, נסיבות האירוע וסיבת ההתקהלות, למדתי מדוחות הפעולה שנערכו על ידי שוטרי היס"מ, שהיו במקום במסגרת מילוי תפקידם, מעדותם, ומעדות הנאשמת ועדת ההגנה, הגב' איריס שטרן-לוי (להלן: "עדת ההגנה"), שהוזמנה על ידה.
מעדי התביעה, כמו גם מעדי ההגנה שמעתי כי הנאשמות, יחד עם אלפי מפגינים נוספים, הגיעו בערב האירוע, לכיכר רבין, למחות נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיע להסדר טיעון עם נשיא המדינה לשעבר משה קצב.
הפגנה זו, לטענת הנאשמת ועדת ההגנה, התקיימה ברישיון. אף שעדי התביעה לא נשאלו על כך ורישיון ההפגנה לא הוצג, אצא מנקודת הנחה שההתכנסות וההתקהלות בכיכר רבין, היו כדין.
דא עקא האירוע לא הסתיים בהפגנה החוקית בכיכר רבין, ודומה כי כיום אין עוד מחלוקת שלאחר התפזרותה, בחרו עשרות או אף מאות מפגינים, בהם הנאשמת, לצאת בתהלוכה, שלוותה באנשי משטרה, לאורך רחוב אבן גבירול, כשבמהלכה, החליטו חלק מהמפגינים, בהם הנאשמת, להתיישב, פעם אחר פעם, לפרקי זמן קצובים של כ - 5-10 דקות, במרכז הכביש, תוך חסימת ציר התנועה והפרעת הסדר הציבורי, זאת אף אם נאמר, כטענת ההגנה, שחלק ממשתמשי הדרך, שנהיגתם הופרעה, קיבלו בהבנה ואולי אף בסיפוק את מעשי המפגינים.
מעדותו של רפ"ק אבי עופר, שהיה במועד האירוע מפקד יס"מ ירקון, למדתי גם על כך שהמשטרה נהגה לאורך חלק מהדרך באיפוק רב נגד המפגינים, שפעלו בניגוד לתנאי הרישיון, ואפשרה להם, על דעת נצ"מ אמיר גור, שהיה אחראי על האירוע, לצעוד לאורך הרחוב ואף לחסום אותו לפרקים, עד לשלב שבו הודיע למפגינים נצ"מ גור, בכריזה במגאפון, שמדובר בהפגנה בלתי חוקית, דרש מהם לפנות את הכביש ולאחר שנתן להם זמן סביר לבצע את ההוראה, ממנה הם התעלמו, ניתנה הנחייה לשוטרים לפזר את ההפגנה ולפתוח את הכביש.
במהלך פינוי המפגינים, עוכבו לחקירה ואף נעצרו מספר מפגינות, בהן הנאשמת, אשר בחרה, החל משלב מעצרה ולאורך כל חקירתה במשטרה, לשמור על זכות השתיקה.
4. במהלך עדותה בבית המשפט הודתה הנאשמת כי לאחר ההפגנה, שהייתה בכיכר רבין, הצטרפה, יחד עם רבים אחרים, לתהלוכה והתיישבה מספר פעמים על הכביש, כשהיא והאחרים מתעלמים מקריאות השוטרים לקום ולפנות את הכביש.
הוכח גם שבמעשיהם יצרו המפגינים ובהם הנאשמת חסימה מלאה של הכביש, שגרמה לפקק תנועה ולאי סדר, כפי שעלה מעדויותיהם ומדוחות הפעולה של השוטרים, שנכחו במקום, בהם דוח הפעולה ועדותו של רס"ר שמעון לוי, שהיה מעורב בביצוע מעצרה של הנאשמת וכן ניתן ללמוד על כך מהתמונות שהוגשו על ידי ההגנה ובהן נראה טור המכוניות שנסיעתן עוכבה, כתוצאה ממעשי הנאשמת וחבריה להתקהלות, שהתיישבו במרכז הכביש ולכל רוחבו.
5. כאן ניתן היה לסכם ולקבוע שהמאשימה עמדה בנטל הבאת הראיות והוכיחה מעבר לכל ספק סביר שהנאשמת ביצעה את העבירה המיוחסת לה בכתב האישום ולהרשיעה בה, אולם ב"כ הנאשמת העלתה בסיכומיה שלוש טענות נכבדות, שכל אחת מהן ראויה להתייחסות קצרה.
האחת - יש להורות על ביטול כתב האישום כנגד הנאשמת בהתבסס על הטענה של הגנה מן הצדק, משני טעמים:
א. בשל התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, הנובעת מהעובדה שרשויות התביעה, שנגד החלטתן, להציע הסדר טיעון מקל במיוחד לנשיא לשעבר, מחו הנאשמת והמפגינים האחרים, הן אלו שהחליטו על העמדתה לדין ו"מצב דברים זה מעלה מיסודו חשש לקיומם של שיקולים זרים וניגוד עניינים בהחלטה להעמיד לדין".