השופטת מ' נאור:
1. עתירה זו מבקשת להעלות לדיון בפנינו את הסוגיה הקשה והמטרידה של מצוקת האשפוז בישראל. העותרת, היא ההסתדרות הרפואית בישראל, ארגון עובדים יציג של רופאי מדינת ישראל, ביקשה בעתירה זו כי נורה על הוספת 100 מיטות אשפוז באופן מיידי למחלקות טיפול נמרץ, ועל הוספת 500 מיטות אשפוז למחלקות הפנימיות בבתי חולים ברחבי הארץ. בדיון על פה בפנינו הסכימה העותרת לצמצם את גדרי המחלוקת להוספת מיטות האשפוז למחלקות טיפול נמרץ בלבד, תוך שהיא שומרת על טענותיה לעניין מיטות אשפוז הדרושות למחלקות הפנימיות לעתיד לבוא. המשיבים לעתירה הם שר הבריאות ומשרד הבריאות, משרד האוצר (משיבים 1-3 בהתאמה) וקופות חולים "שירותי בריאות כללית" ו"מכבי שירותי בריאות" (משיבות 4-5 בהתאמה) האחראיות על אספקת שירותי בריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: חוק ביטוח בריאות ממלכתי או החוק).
טענות הצדדים והשתלשלות ההליכים
2. לטענת העותרת, בבתי החולים בארץ ישנו מחסור חמור במיטות אשפוז ביחס לגודל האוכלוסייה, אשר מקשה על הטיפול בחולים ומסכן את חייהם באופן ממשי. העותרת טוענת כי המשיבים לא עשו די לפתרון מצוקת האשפוז על אף המלצות של ועדות שונות ודו"ח מבקר המדינה שקרא לפעולה מיידית בנושא. אף המשיב 2, משרד הבריאות, עמד על המחסור במיטות אשפוז בדין וחשבון שהוציא בנושא עוד בשנת 2007. לטענת העותרת, הימנעות המשיבים מהוספת מיטות אשפוז פוגעת בזכות לבריאות, שהוכרה כחלק מהזכות לחיים ומסכנת את חיי החולים. כן מדובר בהפרה של הזכות לטיפול רפואי המעוגנת בסעיף 3 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. נוכח ההמלצות וההתרעות של הוועדות השונות ושל מבקר המדינה לעיל, כך נטען, העדפת שיקולים תקציביים על פני הסיכון הרב לחיי החולים ובריאותם אינה סבירה. כמו כן, כוונת המשיבים עליה הם הודיעו, להוסיף 960 מיטות אשפוז בשש השנים הקרובות, אינה מספקת. שכן, לטענת העותרת, מחצית מהמיטות שיתווספו מיועדות למחלקות הילודה והפגים, ואילו המצוקה במחלקת טיפול נמרץ - תישאר על כנה.
3. בתגובתם המקדמית לעתירה, טענו המשיבים 1-3 כי יש לדחות את העתירה על הסף משני טעמים. האחד, העותרת צירפה כמשיבה לעתירה רק את "שירותי בריאות כללית" ולא קופות חולים נוספות אשר גם עליהן עשויה להשפיע העתירה. נציין כאן כי את המשיבה 5 צרפנו בשלב מאוחר יותר על פי בקשתה. הטעם השני הינו אי מיצוי הליכים: כל שיש בפי העותרת הן טענות כלליות לפיהן היא שבה והתריעה על המחסור במיטות אשפוז במשך השנים האחרונות. ואולם, המשיבים גורסים כי העותרת לא הציגה אסמכתא כלשהי שיכולה להעיד על מהות אותן פניות. לגוף העניין, עומדים המשיבים על כך שמשרד הבריאות אמון על הקצאת משאבים למערך האשפוז מזה ולמערך הרפואה הקהילתית והמונעת מזה. חלוקת המשאבים בין מערך האשפוז לבין מערך הרפואה הקהילתית נתונה לשיקול דעתו המקצועי, ואין מקום להתערב בו. מכל מקום, העותרת התפרצה לדלת פתוחה מאחר שהמשיבים החלו לפעול בנושא מיטות האשפוז עוד בטרם הוגשה העתירה, ובתקופה הקרובה (להגשת התגובה), הממשלה צפויה לאשר החלטה שתעגן תוספת מיטות אשפוז. וזאת, בשים לב לכך שבמקביל יש להרחיב תחליפי אשפוז בקהילה ולחזק שירותי רפואה קהילתית מונעת אשר יקלו על העומס במחלקות בתי החולים באופן יעיל יותר. המשיבים מוסיפים כי גם אם תתקבל העתירה, תוספת מיטות אשפוז בפרק זמן קצר אינה אפשרית. אין מדובר ברכישת מיטות "פיזיות" בלבד, כי אם בהגדלת מערך האשפוז על כל רכיביו (תוספת משמעותית בכוח אדם, תוספת ציוד, בניית בתי חולים ומחלקות אשפוז חדשות). ברי כי שינויים משמעותיים אלה אינם אפשריים בסד זמנים קצר.
המשיבה 4, מצידה, עמדה בתגובתה המקדמית על כך שמצוקת האשפוז אינה כה חמורה כפי שטוענת העותרת. מכל מקום, הממשלה אישרה תוספת של 960 מיטות אשפוז נוספות, וממילא הפתרון היעיל ביותר, לשיטת המשיבה 4, הוא העצמת שירותי הרפואה הקהילתית המונעת. היא הוסיפה כי אם תתקבל העתירה היא מבקשת מבית משפט זה כי יבטיח שהיא תקבל את המשאבים הדרושים להוספת המיטות.
4. התרנו לעותרת להגיש תגובה. העותרת טענה בתגובתה כי מתוך 787 חולים מונשמים המאושפזים בבתי החולים רק 278 מאושפזים בטיפול נמרץ. המשמעות היא שמעל ל-500 חולים נמצאים, לטענת העותרת, בסכנת חיים ועל כן לא ניתן לומר כי החוסר במיטות האשפוז אינו חמור. העותרת הוסיפה וטענה כי המשיבים, מצידם, לא ציינו בתגובתם כמה חולים נזקקים לאשפוז בטיפול נמרץ אך אינם זוכים לכך, והתעלמו מהנתונים שהביאה העותרת בדבר המחסור החמור במיטות אשפוז בטיפול נמרץ. עוד נטען כי חיזוק הרפואה הקהילתית אינו הפתרון הראוי שכן כיום שירותי רפואה אלה אינם ערוכים להתמודד עם צרכיהם של מי שנזקקים לאשפוז במחלקות הפנימיות, וכן הם לא יכולים לשמש כתחליף לאשפוז במחלקות טיפול נמרץ. העותרת הוסיפה כי ניתן להוסיף 100 מיטות אשפוז נוספות לטיפול נמרץ על סמך התשתית הקיימת במחלקות וצירפה תצהירים של מנהלי מחלקות טיפול נמרץ המאשרים כי אכן ניתן לעשות זאת. ביחס למשיבה 4, מוסיפה העותרת כי בקשתה במסגרת העתירה אכן מותנית בכך שעלות המהלך תשולם לקופות החולים על ידי המשיבים 1-3.
לאחר שעיינו בטענות בכתב ושמענו גם טענות על פה, החלטנו להמתין להחלטת הממשלה שהייתה צפויה בנושא, וביקשנו להתעדכן לכשתפורסם. כן קיבלנו כאמור את בקשתה של "מכבי שירותי בריאות" להצטרף כמשיבה נוספת (משיבה 5) לעתירה.
החלטת הממשלה בנושא מערך האשפוז
5. עם קבלת החלטת הממשלה, היא החלטה 2917 של הממשלה ה-32 "חיזוק מערכת הבריאות הציבורית והרחבת מערך האשפוז הציבורי" (27.2.2011), עדכנו המשיבים 1-3 כי עיקריה של ההחלטה האמורה הם הוספת 960 מיטות אשפוז במהלך שש השנים הבאות והוספת 300 מיטות אשפוז לבית החולים הכללי שיוקם בעיר אשדוד. המשיבים 1-3 עמדו בהודעת העדכון מטעמם גם על כך כי מתוך ההקצאה האמורה, ישנה כוונה להוסיף למחלקות טיפול נמרץ 120 מיטות (40 מיטות בכל שנה למשך 3 שנים). בנוסף, ההחלטה קובעת פרסום ויישום צעדים מנהליים ותיקוני מחירים אשר יובילו להפחתת עומסי האשפוז; פרסום עד ליום 14.4.2011 של מבחני תמיכה בקופות חולים לשנים 2011-2013 שעניינם פיתוח תחליפי אשפוז בקהילה בסכום של 40 מיליון ש"ח לשנה; הוספת 160 תקני רופאים וצעדים נוספים. המשיבים טענו כי לאור האמור על העותרת למחוק את העתירה, ואם לא תסכים לכך, ביקשו המשיבים כי נדחה את העתירה ונטיל הוצאות על העותרת.
6. העותרת, בתגובתה לעדכון, סירבה למחיקת העתירה וטענה כי החלטת הממשלה אינה קובעת כי יש להוסיף מיטות אשפוז לטיפול נמרץ, והודעת המשיבים על "כוונתם" לתוספת האמורה אינה נתמכת בתצהיר. לכן, גם אם יידחו טענותיה של העותרת ביחס לאי סבירות ההקצאה, היא מבקשת כי המשיבים יידרשו להצהיר על הכוונה להוסיף 120 מיטות, וכי להצהרה זו יינתן תוקף של פסק דין. מכל מקום, לאור הנתונים שהביאה העותרת, דרושות לטענתה לפחות 500 מיטות אשפוז נוספות, ואין די בתוספת של 120 מיטות אשפוז בלבד. מה עוד שדרושות לטענתה 100 מיטות אשפוז עבור מחלקות טיפול נמרץ באופן מיידי. נוכח תצהירי מנהלי מחלקות הטיפול הנמרץ שצורפו לעתירה, הוספתן היא בגדר האפשר. הימנעות מהוספת מיטות אלה באופן מיידי, מסכנת לטענת העותרת את חייהם של החולים המאושפזים, מותירה על כנה את הפגיעה בזכויותיהם לחיים ולבריאות ומהווה הפרה של חוק ביטוח בריאות ממלכתי. לתגובה זו של העותרת הגיבו המשיבים 1-3 וטענו כי מתוך מאות המונשמים אליהם התייחסה העותרת, חלקם אינו צריך להיות מאושפז בטיפול נמרץ, ולחלקם המענה הראוי הוא אשפוז במוסדות סיעודיים או טיפול בקהילה, ולא אשפוז בבית חולים. לטענתם, נקיטתם בצעדים משולבים - קרי - הוספת מיטות אשפוז; תגבור טיפול במונשמים; עידוד העברת מונשמים ממושכים למוסדות ייעודיים וטיפול בית, נותנים מענה סביר למצוקת האשפוז.
7. המשיבות 4 ו-5 הגיבו אף הן להודעת העדכון מטעם המשיבים 1-3. המשיבה 4 טענה כי החלטת הממשלה נותנת מענה סביר למצוקת מיטות האשפוז, ודי בכך כדי להביא לדחיית העתירה. לטענת המשיבה 4, אין סיכון מיידי לחיי אדם עקב מצוקה במיטות אשפוז כפי שטוענת העותרת. המשיבה 4 חזרה על טענתה לפיה אם העתירה תתקבל במלואה או בחלקה היא מבקשת שיובטח לה כי יסופקו לה המשאבים כדי לעמוד בדרישות חדשות, אם תהיינה כאלה. גם המשיבה 5 עמדה על כך כי יישום החלטת הממשלה צפוי להוות מענה סביר למצוקת מיטות האשפוז. היא הוסיפה שמן הראוי לתת את הדעת להצעתה לפיה יש לתת מתן עדיפות להוספת מיטות המיועדות לטיפול נשימתי למחלקות "פנימית מוגברת" במקום למחלקות טיפול נמרץ.
דיון והכרעה
על העקרונות המשפטיים
8. על התערבותו של בית משפט זה בענייני היקף הזכות לשירותי בריאות עמדנו בהרחבה ב-בג"ץ 3071/05 לוזון נ' ממשלת ישראל (לא פורסם, 28.7.2008) (להלן: עניין לוזון)) עליו מסתמכת גם העותרת בעתירתה (וראו עוד: בג"ץ 4613/03 שחם נ' שר הבריאות, פ"ד נח(6), 385 (2004)(להלן: עניין שחם)). בעניין לוזון נדחתה עתירה לחייב את המשיבים להוסיף תרופה מסוימת לסל הבריאות. בית משפט זה עמד שם בהרחבה, מפי הנשיאה ביניש, על כך שהיקפה הפנימי של הזכות לבריאות קשה להגדרה, וכי הזכות לשירותי בריאות ציבוריים אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכויות ואינטרסים נוגדים. כן נקבע כי היקפה הפנימי של הזכות לבריאות ומידת הגנה עליה נותרו עמומים והם מתאפיינים בגישה זהירה המתחשבת ביכולות התקציביות של המדינה. נקבע גם כי קיימת רתיעה בפני התערבות יתרה בסדרי עדיפויות לאומיים כלכליים, וכי בתי המשפט נמנעים מלפסוק כי העדר מימון ציבורי לטיפול רפואי קונקרטי עולה כדי פגיעה בזכות חוקתית של חולה.
9. עוד עמדנו בעניין לוזון על כך שהיקפה של הזכות לטיפול רפואי הקבועה בסעיף 3 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, נגזר, בין היתר, מהוראות הדין החלות על העניין. נקבע שם, בעקבות פסיקה קודמת, כי גם בענייני בריאות יש להתחשב בשיקולים תקציביים. אין בכך חלילה - כך הוסבר - משום זלזול בקדושתם של חיי אדם, כי אם במגבלות המציאות שם המשאבים התקציביים מוגבלים, ועליהם להתחלק בין מכלול צרכים לאומיים וחברתיים המחייבים קביעת סדרי עדיפויות. על כך עמד בית משפט זה גם בעניין שחם, בו נקבע כי הזכאות לאשפוז הינה זכות חברתית רבת חשיבות, אך גם יישומה כפוף למסגרת תקציבית (עניין שחם, בעמ' 393).
10. מגמה זו שבאה לידי ביטוי בפרשת לוזון, עולה בקנה אחד עם פסקי דין אחרים של בית משפט זה, המבטאים גישה מרוסנת להתערבות בשיקולי מדיניות ותקציב (ראו למשל - בסוגיות של מיגון מפני טרור טילי - בג"ץ 1040/10 עיריית אשקלון נ' ראש ממשלת ישראל (טרם פורסם, 19.10.2010)(להלן: עניין עיריית אשקלון). בפרשה זו אובחנה פסיקה קודמת בה ניתן צו מוחלט בענייני מיגון, פסיקה עליה הסתמכה העותרת בעתירתה; לגישה דומה בנושא המיגון ראו: בג"ץ 7844/07 כהן נ' ממשלת ישראל (לא פורסם, 14.4.2008)). על גישה מרוסנת ביחס להתערבות בשיקולי תקציב עמדנו לאחרונה בעניין תקציב החינוך לתלמידים בעלי צרכים מיוחדים המשולבים במסגרת החינוך הרגילות (בג"ץ 5989/07 אלו"ט - האגודה הלאומית לילדים אוטיסטים נ' שרת החינוך (טרם פורסם, 1.3.2011)(להלן: עניין אלו"ט).
11. בפסיקתו של בית משפט זה המצביעה על הצורך בריסון ההתערבות השיפוטית בעניינים המצריכים הקצאה תקציבית, הודגש, כי מדיניות הריסון אין משמעותה חסינות מהתערבות (לעניין זה ראו, למשל, את ההיסטוריה של העתירות בעניין תקצוב החינוך לתלמידים בעלי צרכים מיוחדים, הכול כמתואר בעניין אלו"ט הנ"ל; וכן ראו: עניין עיריית אשקלון, בפסקה כ"ב; עניין לוזון, בפסקה 17). אוסיף ואומר כי במקום בו מצביע עותר על כך שהרשות המנהלית נמנעת כליל מלתקצב תחום שהוא טעון תקצוב על פי חוק ספציפי, או במקום שהדין המחייב קובע תקנים שאין הרשות עומדת בהם - הסיכוי להתערבות שיפוטית גדול יותר. דברים שהם מדידים באופיים - דהיינו הפרת הוראה הקובעת סטנדרטים ברורים - יצדיקו, בדרך כלל, התערבות. לא כך הוא לגבי דברים שאין להם שיעור.
מן הכלל אל הפרט