ההרשעה
1. הנאשם הורשע ברשלנות אשר גרמה למותה של המנוחה, גב' סוניה ליאמין, יהי זכרה ברוך.
2. נסיבות התאונה המצערת היו כלהלן: הנאשם נהג באוטובוס בו נסעה המנוחה. המנוחה, אז כבת 81, החלה לרדת מן האוטובוס בתחנה, אט-אט, כשפניה אל קדמת האוטובוס, תוך היעזרות במעקה אשר במרכז פתח הירידה האחורית מן האוטובוס. היא הורידה את כף רגלה הימנית אל הכביש. הנאשם לא הבחין בכך שהמנוחה טרם השלימה את ירידתה, סגר את דלתות האוטובוס והחל להתרחק בנסיעה מן התחנה. רגלה השמאלית של המנוחה נתפסה בין כנפות הדלת האחורית של האוטובוס. היא אבדה את שיווי משקלה ונפלה למרגלות האוטובוס שהחל בנסיעתו. רגלה הימנית השתרבבה תחת האוטובוס, ונדרסה על ידי הגלגל האחורי ימני. המנוחה נחבלה קשות ומאוחר יותר נפטרה מפצעיה.
3. הרשלנות שבגינה הורשע הנאשם התבטאה בכך שלא ווידא, באמצעות המראות המותקנות באוטובוס לשם כך, עובר לסגירת הדלתות ולתחילת הנסיעה, כי הנוסעת המבוגרת השלימה את ירידתה מן האוטובוס, והיא ניצבת בבטחה על עומדה, מחוץ לאוטובוס; ומתוך כך - אינה חשופה לפגיעה על ידי סגירת הדלתות ותחילת נסיעתו של האוטובוס. במעשה זה לא פעל הנאשם במידת הזהירות הנדרשת מנהג אוטובוס, ואף עבר על ההוראה המפורשת שלפיה
"הנוהג רכב לא יסיע אותו ולא ימשיך בהסעתו, אלא אם כל דלתותיו סגורות וננקטו כל שאר אמצעי הזהירות להבטחת שלומו של נוסע ושל כל אדם הנמצא בסמוך לרכב" [תקנות התעבורה, תקנה 79(ב)].
4. על הנאשם, אשר ביצע את מעשה-הרשלנות הנדון, אמר שירות המבחן את הדברים הבאים:
"אנו התרשמנו מאדם ערכי ומוסרי, שהתאונה מטלטלת את עולמו ואת מקומו המוערך במשפחתו וסביבתו. התרשמנו שאינו בעל קווי אישיות עברייניים או אימפולסיביים וכי האמפתיה שלו כלפי המנוחה כנה ועמוקה" [עמוד 2 בתסקיר]. מגיליון ההרשעות הקודמות של הנאשם עולה כי מאז תחילת עבודתו כנהג אוטובוס, בשנת 2006, לא צבר לחובתו כל עבירת תעבורה. הנאשם הציג תעודת הערכה מחברת דן, שלפיה
"מחוות דעת של בעלי תפקידים, מחבריך לעבודה וממכתבי נוסעים, עולה תמונה של נהג ממושמע, מתחשב ואדיב".
5. מדובר, אפוא, באדם נורמטיבי ומוסרי, נהג ציבורי טוב ואמפאתי, אשר כשל במעשה-רשלנות חמור, שהניב תוצאה טראגית. מצב זה מציב לפניי דילמה אכזרית: מהו העונש המתאים לאדם טוב, אשר נהג ברשלנות, וגרם בכך לתוצאה נוראה?
6. לצורך הכרעה בדילמה זו, בבחינת 'סוף מעשה במחשבה תחילה', רואה אני צורך לברר לעצמי את שיקולי הענישה ומטרותיה. לאור בירור זה איישם את השיקולים והמטרות הללו לנסיבותיהם של מעשה העבירה והנאשם הנדונים.
שיקולי ענישה - כללי
7.
"מאחר שכל עונש הוא רעה, כאמור, הוא צריך הצדקה... במדינת-משפט ההצדקה צריכה להיות אובייקטיבית ועניינית; והיא יכולה להיות אובייקטיבית ועניינית רק כשהיא נובעת לא משרירות-לבם של מחוקקים או שופטים, אלא מטיבם וממטרותיהם של העונשים עצמם" [חיים כהן,
המשפט, מהדורה שנייה, 1996 (להלן: '
המשפט'), עמ' 694. ראו גם שלמה גיורא שוהם, גבריאל שביט, גבריאל קאבאליון, תומר עינת,
עבירות ועונשים: מבוא לפנולוגיה, מהדורה שלישית, 2009 (להלן: '
עבירות ועונשים', עמ' 28].
8. שיקולי הענישה הם גמול, הרתעה (אישית וכללית), שיקום ומניעה [יעקב בזק,
הענישה הפלילית, דביר, 1981 (להלן: '
בזק'), עמ' 56 - 91;
עבירות ועונשים, פרקים 5 (נקם ותגמול), 6 (הרתעה), 7 (תיקון, טיפול ושיקום) ו-8 (מניעה, הגבלה ונטילת כושר); הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס"ו-2006, ה"ח תשס"ו 446 (להלן: 'הצעת-החוק'), דברי ההסבר לסעיפים 40ב ו-40ג המוצעים]. ניתן למיין שיקולים אלה, לפי מטרות-העל שלהם, לגמול, החותר לצדק, מחד-גיסא; ולהרתעה, שיקום ומניעה, החותרים להגנת הציבור, מאידך-גיסא. להלן אדון בשיקולי הענישה הללו, ולאור דיון זה איישם את שיקולי הענישה בענייננו.
גמול
9. בהצעת-החוק זוכה שיקול זה לכתר של "עקרון-העל" שישמש "העיקרון המנחה בענישה", ואשר יוגשם על ידי קביעת "עונש הולם" הנגזר מ"יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה ואשם הנאשם לבין חומרת העונש שיוטל עליו" [סעיפים 40ב ו-40ג בהצעת-החוק, לרבות כותרות-השוליים ודברי ההסבר].
10. אבקש לטעון כי אין מדובר על חומרת
תוצאותיו של מעשה העבירה, אלא על חומרתם של המעשה ושל האשם הגלום בו.
11. כך הוא הדין: נקבע בחוק העונשין, בסעיף 34ד, כי ככלל - דין ניסיון לביצוע עבירה כדין ביצוע העבירה. בכך אומצה גישתו של הפילוסוף עמנואל קאנט, שלפיה ענישה אמורה להתמקד באשם.
התנהגות בת-אשם היא-היא התופעה האנושית שאותה ראוי להוקיע.
התוצאה של התנהגות בת-אשם היא עניין של מזל וצירוף-מקרים. ככזו - היא אינה עניין לשיפוט מוסרי [עמנואל קאנט,
הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות, תרגם מ' שפי, הוצאת מאגנס, תשמ"ד, עמ' 20]. התפיסה הקנטיאנית, שלפיה יש להתמקד
בהלימה בין העונש לחומרת העבירה, ולא-דווקא
בתועלת החברתית המופקת מן העונש [
בזק, עמ' 56-57;
עבירות ו
עונשים, עמ' 29] - היא אשר זכתה, כאמור, לכונן את העיקרון המנחה בענישה לפי הצעת-החוק [הצעת-החוק, סעיף 40ב]. לפיכך מתבקש כי ענישה בהשראת הצעת-החוק תפנים גישה קנטיאנית זו ותתמקד באשם, ולאו-דווקא בתוצאה, בבואה לדרג את חומרתו של מעשה העבירה ולקבוע לו עונש הולם.
12. מתח זה בין התמקדות במעשה ובאשם לבין התמקדות בתוצאה מתעורר בעצמה רבה בעבירה של גרם מוות ברשלנות, שבה עסקינן. התוצאה של גרימת מוות ברשלנות הנה התוצאה החמורה ביותר: מותו של אדם. אולם האשמה האישית שגרמה לתוצאה זו עשויה שלא להיות גדולה מן האשמה האישית המאפיינת טעות או היסח-דעת רגעי תוך כדי נהיגה. למקרה הנדון יש היבטים של חומרה יתירה שאליהם אתייחס להלן. אולם לגבי סוגים מסוימים של היסח-דעת כאמור יש לומר כי הנם בגדר התנהגות אנושית שכיחה ביותר, שאין נהג שאינו נכשל בה מפעם-לפעם.
13. קשה להלום, אפוא, את הגישה העולה מסעיף 34ד בחוק העונשין כאמור עם הפער בין רמת הענישה המקובלת בגין התרשלות בנהיגה, וביצוע עבירת-תעבורה, שגרמו למות אדם - לבין רמת הענישה המקובלת בגין אותה רמה של התרשלות, ואותה עבירת-תעבורה, שגרמו "רק" חבלה של ממש; ואין-צריך-לומר אם גרמו לנזק-רכוש בלבד, או אם לא נגרם בעטיים כל נזק.
14. בעוד שהענישה המקובלת בגין התרשלות בנהיגה, וביצוע עבירת תעבורה, שגרמו למותו של אדם, היא מאסר ממושך בפועל מאחורי סורג ובריח ולמצער מאסר בעבודות שירות, מאסר על-תנאי, קנס בגובה אלפי ש"ח או עשרות-אלפי ש"ח ופסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לשנים רבות - רמת הענישה המקובלת בגין אותה רמה של התרשלות, ואותה עבירת-תעבורה, שגרמו "רק" חבלה של ממש, היא קנס בגובה מאות ש"ח ופסילה לחודשים ספורים. אין צריך לומר כי כאשר אותה התנהגות רשלנית, ואותה עבירת-תעבורה, גרמו לנזק-רכוש לכלי הרכב בלבד, או לא גרמו כל נזק - תכופות לא יגרור הדבר כל התערבות של המשפט הפלילי, אפילו יזדמן שוטר למקום.
"בגין אותה התנהגות, ורק לאור השוני בתוצאה, עשוי הנהג להיענש באובדן הנחת היעדר תביעות בלבד או להגיע למאסר בפועל ושלילת רישיונו לשנים ארוכות. כל זאת כאשר חומרת התוצאה, או עצם אירועה, הינה לעתים קרובות רק פרי מזל, או ביתר דיוק, ביש מזל. כך, למשל, נהג רשלן שלא נתן לאחר זכות קדימה כדין יקבל עונש קל רק משום שהנהג השני הבחין בסכנה בעוד מועד ומנע אסון על ידי בלימת חירום, או שהולך הרגל הספיק לברוח מעוד מועד ממעבר החצייה. גם כשמתרחשת תאונת דרכים יתכנו הבדלים דרסטיים בחומרת התוצאה בשל גורמים מקריים, כגון רמת המיגון של הרכב הנפגע או זווית הפגיעה ומיקומה" [איתן מגן, "שיקולי ענישה בתעבורה",
הרשות השופטת 25 (אפריל 1997) (להלן: '
מגן'
), עמ' 32-31, 34].
15. דומה, אפוא, כי שיקול הגמול אינו מיושם נכונה בעבירות תעבורה. ממה-נפשך: היות שנהיגה שלא-כדין היא מעשה חמור המסכן חיי-אדם - מה הצידוק לענישה קלה בהיעדר תוצאה קטלנית מקרית?
"לא מוצדק ולא יעיל להמתין עד שייגרם אסון ורק אז להטיל עונש שישקף גם את חומרת ההתנהגות. דומה שמעט מאוד פדגוגים או פסיכולוגים יתמכו בגישה כי די בעונשים קלים מאוד למי שנוהג לשחק באש ויש למצות עמו את הדין רק אחרי ששרף את בית הספר ובכך להרתיע אותו ואחרים ממעשים דומים" [
מגן, עמ' 37].
16.
"ברוב המקרים תוצאת התאונה הנה מקרית לחלוטין, ולנהג-העבריין אין כל השפעה עליה. אותה תאונה, יתכן שתסתיים ללא נפגעים, שיהיו בה נפגעים, קל או קשה, או שתהיה קטלנית. לעומת זאת, התאונה יכולה להיגרם עקב רשלנות חמורה ביותר מצד הנהג, כפי שייתכן, שזו תהיה קלה ביותר. חלוקת העונש על-פי התוצאה ומידת ההיפגעות, כמודד - אינה עומדת במבחן ההיגיון. כלום לא מוצדק יותר, להטיל את חובת המאסר לפי מידת הרשלנות של הפוגע, ובלא קשר לתוצאה? החלפת המבחן כך, תענה בוודאי, ביתר דבקות על היעד הלאומי של מניעת תאונות. מבחן כזה, עשוי עתה ללכוד גם נהג 'המשתולל בדרך' והיוצר מצבים של 'כמעט תאונה', גם אם בדרך נס, זו נמנעה" [יעקב בשן, "על ענישת נהגים",
הפרקליט לה (תשמ"ג) 142 (להלן: '
בשן'), עמ' 143].